אם הכבאים הם פירומנים – מי יכבה את משבר הרפואה הציבורית?

האם מערכת הבריאות, שרק לפני זמן קצר אובחנה כחולה אנושה, החלימה לפתע? יש להניח שלא, אך טיפול בסימפטומים הוא דרך נהדרת להימנע מטיפול בבעיה.

מי מאתנו לא התבונן בהשתאות ברכב האדום הדוחף לשוליים בצפירות את כל מי שניצב בדרכו, ועליו כבאים עזי נפש? אנו נוטים להתפעל מלהטוטיו של ווירטואוז בתחומי המוסיקה והספורט, אך לוקחים כמובנים מאליהם מכונה שעובדת ללא תקלות, מים איכותיים הזורמים מברז שנפתח ונסגר בקלות, אוטובוס שמגיע בזמן או פגישה עם רופא המתקיימת במועדה? איך הסכמנו להאמין שסצנות דרמטיות העוסקות במאבק הרוֹאִי להצלת חולה כנגד כל הסיכויים, העומדות במרכז סדרות "בתי החולים", הן שאמורות לשקף את שגרת החיים בהם, ולא שירות רפואי איכותי ואדיב, או מתן טיפול מתאים ובזמן לחולה בחדר המיון, הנותרים בצל.

פעמים רבות אני עוסק בשאלות המטרידות הללו כשאני מביט במלאכתם של מנהלים בארגונים רבים ומגוונים. הם חלק מתרבות המרוממת את הגיבורים ובזה לבנאים המבקשים ליצור ולשמר מערכת ארגונית שתעבוד כסדרה, ולכשתהיינה תקלות תוכל לתקנן בזמן ומבלי לאבד אנרגיה מיותרת. אני מוצא שמנהלים מעדיפים להיזכר כמושיעים פותרי-משברים יותר מאשר להשקיע אנרגיה בתכנון ובניית מערכת העומדת בסטנדרט תחזוקה גבוה.

בכל מקום בו ניתנים צל"שים סביר שיתקיימו גם מחדלים; וועדה להענקת עיטורי גבורה לצד וועדת חקירה בעקבות כישלון מהדהד. ההערצה לכבאים, לעורכי הדין בבתי המשפט ולרופאים בחדרי הניתוח מוצגת בחזית הפעילות הארגונית, כאשר האמת היא שבשורש הנסיבות הדרמטיות המחייבות גיבור מושיע מצויים ההזנחה, היעדר המקצועיות, הטיפשות, העצלות, חוסר המחשבה, והמסוכן מכולם – ההיבריס – חטא הגאווה.

המסקנה פשוטה אך לא קלה: האנרגיה הדרושה לו ל"גיבור" לכבות את השרפה היא אנרגיה מיותרת, בזבוז (Muda), ואילו אנו חיים בתרבות של מנהלים-כבאים המכורים לאדרנלין, להישגים קצרי-טווח ולהערצה, השמורים ליחידי סגולה. טבעי הוא שפוליטיקאי, הרואה בכותרת העיתון של מחר את הייעוד האסטרטגי שלו, יסגל לעצמו דפוסי התנהגות של כבאי. אך מדוע מנהלים המבקשים לבנות ארגון אפקטיבי, נופלים למלכודת דון-קישוט הנאבק בסימפטומים – טחנות הרוח?

ארגון Lean הוא ארגון של בנאים ואנשי תחזוקה. את הכבאים הוא מבקש להשאיר בתחנות הכיבוי מחוץ לגבולותיו. במידה ופורצת שריפה היא אמנם תכובה בעזרתם של כבאים שיוזעקו, אך את עיקר האנרגיה והמשאבים, הארגון ישקיע באיתור גורמי השורש להתפרצות השריפה – הבעיה.

מחשבות על אובססיית הטיפול בסימפטום, תוך וויתור על התמודדות עם שורש הבעיה, מלוות אותי כשאני מתבונן בשתי התפרצויות דרמטיות שהעסיקו את הציבור הישראלי בחודשים האחרונים: התפרצות המחאה החברתית, להבה שפרצה בקיץ ודעכה לפי שעה עם בוא החורף, והשריפה שפרצה על רקע התפטרות המונית של הרופאים המתמחים, וכובתה בנחישות "הרואית" בידי צוות כבאי האוצר, משרד הבריאות ואיגוד הרופאים, ובגיבוי ה"סופר-טנקר" – בית המשפט העליון.

בשני המקרים מדובר בסימפטומים לבעיות מורכבות, אמיתיות. מי שחושב שניתן להתחמק מלהבין את נסיבות ההתפרצויות הללו ולהסתפק ב-"טיפול" מיידי בבעיות, יופתע לגלות סדרה של התפרצויות נוספות. כשהר הגעש הופך פעיל, כל ניסיון לחנוק את הלהבה יגרום להצטברות האנרגיה הנדרשת להתפרצות חזקה ודרמטית פי כמה. כך, משום שמאמציהם של מנהלי המשבר הושקעו בהחנקת הסימפטום – מחאת המתמחים – מבלי שטופלו מקורות השורש הנטועים עמוק במבנה ובתפיסת בניהול של הרפואה הציבורית בישראל, ניתן להניח כי לא ירחק היום בו האופוריה שאחזה בממסד על ההצלחה ב"דִיכּוּי" מחאת המתמחים תיתקל בהתפרצות בלתי צפויה, מסוכנת וכואבת הרבה יותר.

במקום שיאזינו לקול אנשי השטח החשופים לבעיות האמת, הממסד נהג ברופאים המתמחים כבפעוט צווח. בתחילה הפרוגנוזה הייתה פשוטה: הבו להם מוצץ וחסל סדר צווחות. אך הפעוט המשיך בשלו, השליך את המוצץ מפיו, ונשכב על הרצפה כשהוא שובר את גבולות המשחק שקבעו עבורו המבוגרים.

האם מערכת הבריאות, שרק לפני זמן קצר אובחנה כחולה אנושה, החלימה לפתע? שר האוצר שטייניץ, שתיאר את ההסכם כ-"רפורמה היסטורית במערכת הבריאות… הרופאים הרוויחו הסכם טוב ומכובד… אזרחי מדינת ישראל מרוויחים הסכם מצוין…", מתעלם ממצבה האמיתי של מערכת הבריאות; כשהוא טוען שההסכם הקיבוצי שנחתם עם ההסתדרות הרפואית "לא קוצץ, לא בשנה אחת, לא בדקה אחת ולא בשקל אחד", תוך כדי שהוא מברך על הסכם נוסף שפרץ את גבולות המסגרת שנקבעה, הוא מוכיח שהוא מנותק מן המציאות. כשראש הממשלה נתניהו מכריז בחגיגיות ש-"האזרחים בישראל מרוויחים מההסכם מערכת רפואה ציבורית חזקה יותר" הוא מנסה למכור מוצר פגום ומדורדר באריזה משופצת.

שיקום הרפואה הציבורית בישראל יבוצע בדרך של עבודת בנאים משותפת של הצוותים הרפואיים הפועלים בחזית. פרופסור ערן דולב, יו"ר ארגון "ארבל", ארגון חוץ ממסדי שהוקם כאלטרנטיבה להסתדרות הרפואית, עדיין אופטימי. לדבריו, "אם מישהו חושב שהמערכה הסתיימה, הוא טועה. זה רק סוף אופטי. יש מערכה נוספת, הן כלפי המעסיקים והן כלפי הר"י, והיא מתחילה עכשיו. אנו רוצים לשנות כמה כללים במערכת, כמו מעמד הרופא וזכויות החולה, כאשר אחד העקרונות המנחים שלנו הוא רפואה ציבורית נוחה ונגישה לכל אחד."

גם דור העתיד של הרפואה, הסטאז'רים, לא מתפעלים מכיבוי השריפה: "כשותפים פעילים במאבקם אנו מעריכים את המתמחים ולא מבטלים לגמרי את הישגיהם. עם זאת, אנו מאוכזבים מכך שאפילו אותם הצליח האוצר, בטקטיקות המשא ומתן הכוחניות שלו, להתיש. אין בהסדר הנוכחי די כדי להביא לשיפור אמיתי במערכת או כדי להגביר משמעותית את המוטיבציה של רופאים להישאר בתוכה."

דור העתיד מצביע על הסכנה השקטה, שסממניה ניכרים כבר בימים אלה והמשכה מי יישורנו: נטישת הרופאים את המערכת הרפואית הציבורית בישראל. החל בעזיבת המצטיינים אל המוסדות הפרטיים, וכלה בעזיבה רחבה יותר של רופאים מומחים שהביקוש הגלובלי להם עולה בהתמדה. פירות ההשקעה הציבורית בהכשרת מומחי הרפואה בישראל ייקטפו מחוץ לגבולותיה.

"הצלחת" הממסד הממשלתי בדיכוי של התבערה החברתית בכלל, ושל הדרישה לטיפול-שורש בבעיות הרפואה הציבורית בפרט, עומדת ביחס הפוך לסיכויי ההבראה. מנהיגי המחאה החברתית ופעילי מחאת הרופאים הצליחו לחרוץ לעומק את התודעה הציבורית ואולי אף לשנות את טבעה של מערכת היחסים בין הממסד הממשלתי, הסקטור העסקי והחברה האזרחית. העם אשר "רוצה צדק חברתי" לא קיבל את מבוקשו, אך למד את סוד ההתארגנות והצרכנות האקטיבית. הרופאים המתמחים למדו ולימדו את הציבור פרק בהלכות ניהול והתנהלות: שפת הכוח היא השפה היחידה המובנת לממסד אטום הנכשל בהתבוננות והתמודדות עם בעיות היסוד של הארגונים עליהם הוא מופקד.

קיבוע הסכם לתשע שנים יתגלה כתוצר של מי שהצליח לנטרל את מנגנון ההתרעה – הכאב – וכך לחמוק מלטפל בשורשי המחלה של מערכת הבריאות הציבורית. זהו מהלך מסוכן שנזקיו עלולים להתגלות בהתפרצויות קשות לטיפול. היעדר מענה ציבורי למחאה החברתית, התחמקות מהצבת יעד לשיפור רמת השירות הרפואי, או דחיית ההתגייסות לבניית ערך לציבור הלקוחות בסקטור העסקי, יתפרצו בפניו של כל מי שינסה להחניק את הסימפטום, ולהדחיק את הבעיה שלא טופלה כראוי.