מסע בעקבות שני מאמני מופת

פברואר 13, 2013 • בלוג • בעז תמיר

אב ובנו נוסעים יחד למשחק כדורגל בליוורפול, ובדרך לומדים קצת על מנהיגות, קהילה ודמויותיהם של מאמני המופת ביל שנקלי וג'ון וודן


לא יכולתי לעמוד בפני הברק בעיניו של נעם, בני הצעיר, כשבישר לי על האישור שקיבל מהמנחה שלו לפרויקט הגמר במגמת הקולנוע בסיום בית ספר התיכון – סרט דוקומנטארי שכותרתו: "אבי ואנפילד1" ובו אב ובן יוצאים למשחק כדורגל בליוורפול.
ובכן, נוסעים לליוורפול… אני מתחיל להתרגל למציאות בה ילדים בוחרים לעצמם נושאי לימוד בתחומים שהוריהם לא חלמו עליהם, ולרעיון שלמידה בית ספרית עשויה להיות חווייתית ומעשירה. מאחר וההזמנה הייתה חלק מחובות בית הספר, הסכמנו שהמסע יוקדש גם לחיפוש אחר הגשר הפוטנציאלי בין תחומי ההתעניינות של בחור בן 18, אוהד קבוצת הכדורגל הבריטית ליוורפול, ואביו העוסק מזה שנים בחקר תפיסת הניהול ומשמעותה של מנהיגות לשינוי 2 .
משחק רבע-גמר גביע המדינה של ליוורפול מול סטוק סיטי היה מתוכנן ל-4 אחר הצהריים. ב-11 בבוקר התייצבנו בפתח האצטדיון. את פנינו קיבל פסל ענק של אדם הנושא כפיו אל קהל אוהדים בלתי-נראה. "תכיר," אמר נעם, "זה ביל שנקלי (Bill Shankly), האיש שלקח לניהולו בשנת 1959 קבוצה מהליגה השלישית המשחקת במגרש בית בשכונת מצוקה של מעמד הפועלים מהפריפריה הבריטית – אנפילד (Anfield) בליוורפול. שנקלי השתכן בקהילה באנפילד והוביל את קבוצת הכדורגל במשך 15 שנה לסדרה של אליפויות בליגה העליונה וגביעי מדינה. כאן נקבע ההמנון 3 You will never walk alone ."
המסע לבניית קבוצת הכדורגל החל בשכונת המצוקה הפריפריאלית והגיע עד לפסגת הספורט העולמי. שנקלי מימש את השקפת מאמן הכדורסל האגדי ג'ון וודן (John Wooden), שהביא את מכללת UCLA בשנות השישים לרצף של 88 ניצחונות ולסדרה של אליפויות בליגת המכללות בארצות הברית. השקפת עולמו של וודן מתבטאת בין היתר במשפט "הכישרון הוא העושר של העני."4 היכולת לבנות אתלט (או ארגון) מצטיין עוברת דרך בניית אמון וביטחון עצמי ביכולת להגיע להישגים, אשר אינם קשורים במעמד או בנקודת המוצא הכלכלית-חברתית.
ביל שנקלי לא ניהל או אימן קבוצה בדרך של שליטה והנחיה מלמעלה; הוא התמקד בבנייה של מועדון וקהילת אוהדים ושחקנים, תלכיד שהגיע להישגים יוצאי דופן. המלחמה על כבוד המקום – "אנפילד" – חצתה את מסגרות הקבוצה ואת גבולות הקהילה המקומית, עד שהפכה למכנה משותף של קהילת אוהדים גלובלית. ללא מדריך תיירים מצאנו עצמנו מבקרים בעיר הפועלים שבה נולדה בשנות השישים להקת החיפושיות, המיתוס התרבותי עליו צמח הדור שלי, ושבה גם הומצאה מחדש קבוצת הכדורגל ליוורפול על-ידי האב המייסד ביל שנקלי, שחקן כדורגל סקוטי שהגיע לליוורפול, קבע בה את חייו ועיצב את תרבות הקהילה המקומית עד שהפכה גלובלית.
שנקלי החל את דרכו כמנהל-מאמן ליוורפול בהצבת שלט פשוט בפתח יציאת הקבוצות למגרש. השלט שהפך לסמל הוצב במשקוף העליון של הפתח במרכזו של פרוזדור צר, המחייב את העובר בו לעמוד לרגע מולו בטרם ייצא אל המגרש. דורות של שחקנים ומאמנים מקפידים מזה 50 שנה לעבור אל מול השלט שהוצב במרחק נגיעה מעל ראשם, ומרימים את זרועם בשבועה למעמד ולמקום. שחקני הקבוצה היריבה, גם כשהם יוצאים לתחרות מרה, ירכינו את ראשם בכבוד בפני הכתובת הפשוטה: "This is Anfield".
שנקלי השכיל להבין את מה שרבים אחרים לא ראו. במילים בוטות הוא טען כי "השופטים מכירים את החוקים, אך לא מבינים את המשחק". גדולתו של שנקלי הייתה בהבנת המשחק: בזיהוי המניעים האנושיים של האוהד והשחקן והקשר ביניהם. שנקלי השכיל להגדיר את תכלית הקבוצה – "אם אתה במקום ראשון אתה ראשון, אם לא, אתה כלום" 5 – ולהגדיר לפיה את "כוכב הצפון". על בסיס אלה הוא בנה את התשתית – התהליכים, הכשרת הסגל והתרבות ארגונית – שעתידה הייתה להביא קבוצה מהליגה השלישית לאליפות הליגה האירופאית ולסדרת הישגים ששיאה הגיע לאחר פרישתו בשנת 1974. מעל הכל, שנקלי הוכיח כיצד ניתן להפוך חזון למציאות.
אינני יודע אם שני המאמנים-מחנכים שפעלו באותם שנים השכילו להיות בקשר, או לנסות להחליף מידע ולבצע לימוד משותף (Collaborative Learning). השקפת עולמם וערכיהם היו דומים, שניהם פעלו כבנאים. מאמן הכדורסל וודן התמקד בבניית האדם כדרך למימוש הפוטנציאל שלו: "אל תעריך את עצמך על-פי מה שהשגת, אלא על-פי מה שיכול היית להשיג בעזרת כישרונך." את השלב הראשון במסע להטמעת תפיסת הניהול בקבוצת כדורגל מקצועית שנקלי החל ביצירת קשר עם הלקוח – קהילת האוהדים. שנקלי לא ראה בעצמו מאמן להשכרה, הוא חי את חיי הקבוצה כאוּמָן העוסק בבניית מערכת המהווה חלק אורגני מן הקהילה בה היא פועלת: "ליוורפול נועדה עבורי ואני נועדתי לליוורפול"6.
"מדוע בחרת להיות אוהד ליוורפול?", שאלתי את נעם. "ליוורפול היא קבוצה עם חיבור אמיתי לאוהדים, לא כמו ברצלונה שבמשחקים הביתיים שלה תמצא יותר זרים שבאו לחזות בקסמים של מסי מאשר מקומיים. ההצגה של מסי מושלמת, הוא שחקן על-אנושי, אבל אני לא יכול להזדהות איתו… זו 'סצנה' זמנית ולא תרבות עם שורשים. להיות חלק מקהל האוהדים של ליוורפול זו חוויה אחרת, תראה מה אני עשיתי כדי להגיע לאנפילד." "ומה לכל אלה ולביל שנקלי?" הקשיתי. נעם לקח לעצמו זמן לחשוב על השאלה: "הוא ידע לבנות את הקשר בין שני מוקדים – האוהדים והקבוצה – כששניהם דוחפים זה את זה. ההזדהות מוחלטת: פעם ליוורפול תמיד ליוורפול – האוהדים דחפו את הקבוצה והשחקנים הרימו את הקהילה והביאו לה כבוד." נראה היה לי שאנחנו מתקדמים, אך התמונה עוד לא הייתה לי ברורה.
"רבים משתמשים בסיסמה 'לנצח או למות'", המשכתי, "או כפרפראזה לדבריו של שנקלי 'ניצחון איננו האלטרנטיבה הטובה ביותר, היא התוצאה היחידה האפשרית'. הצבת האתגר היא הכרחית, אך לא מספיקה, ויש כאן סכנה של הבטחה חסרת כיסוי. מה נדרש ממנהיג מוביל שינוי כדי להפוך חזון למציאות מבלי להפוך חלול או מנופח? ומה דוחף את השחקנים לדבוק בחזון מבלי לוותר?"
לרגע היה נדמה לי שנעם מאבד עניין. הגענו למשחק כדורגל ואני עוסק בשאלות חקר לניתוח מקורות המוטיבציה וההצטיינות. אבל להפתעתי הבחור גילה עניין בשיחה (או לפחות היה נדיב מספיק כדי להמשיך להקשיב). "יש כאן מתח מעניין," המשכתי, "ההתבצרות במסגרת השכונתית מעצימה את גיבוש הזהות המתרחש ממילא בסיר הלחץ של היריבות והתחרותיות, או כפי שאמר המאמן וודן: 'במצב של יריבות אדם לומד היטב להכיר את עצמו, משום שבו הוא משוחרר לחלוטין ממעריצים'. לכל יחיד וקבוצה יש פוטנציאל לפרוץ את המגבלות המוכרים להם. השאלה מהם אותם תנאים וגורמים שמאפשרים ליחידים, קבוצות וארגונים לממש באופן כל כך מרשים את יכולותיהם?"
נעם ניסה להבהיר את הסוגיה בהדגמה על דמויות מוכרות בכדורגל העולמי: "תפקיד המנהיגים להפוך קבוצת שחקנים נורמאליים לתלכיד מצטיין. בניגוד למייסי או רונאלדו, וירטואוזים שידעו לנצח משחק לבדם, סטיבן ג'רראד, קפטן ליוורפול, מוביל את הקבוצה לביצועים מצטיינים באמצעות יכולות אחרות. גם בימים שג'רראד לא במיטבו, נוכחותו על המגרש מורגשת. כך עשה בעבר גם קני דגליש, שחקן מנהיג המשמש כיום מאמן הבונה מחדש את ליוורפול לאחר תקופת שפל ואסונות לא קצרה."
"הסוד אם כך," ניסיתי בזהירות, "נמצא ביכולתם של המנהיגים לבנות את הקבוצה (תהליכים ותרבות) לאורך זמן. זאת בניגוד לווירטואוזים אינדיבידואליסטים שיכולים להגיע להישגים נקודתיים, מעין 'נס חד פעמי', שאינם ברי-קיימא לאורך זמן." נעם שמח לקחת את השיחה לתחום המוכר לו: "במקום שיש בו מנהיגים יצמחו קבוצות גדולות: סטיבן ג'רראד, וקני דגליש בליוורפול ולחילופין המגן פִיוֹל, 'עושה המשחק' צ'אבי, ועל כל אלה המאמן פפ גווארדיולה – כולם מנהיגים באופיים, ובלעדיהם ברצלונה לא הייתה מגיעה להיכן שהגיעה", סיכם.
מנהלים-מאמנים המנסים את כוחם ב'הורדת הנחיות' בניהול המשחק בדרך של קבלת החלטות על פי דרכם, מוכיחים כי הם "מכירים את החוקים, אך לא מבינים את המשחק." לימוד משותף ומשתף הוא תנאי הכרחי לבניינם של קבוצת ספורט או ארגון עסקי מובילים. לכך יש להוסיף את האחריות שמאמנים-מנהיגים אלה לוקחים על התפתחותו והצלחתו של החניך. לדברי המאמן וודן: "אינך ראוי לתואר מורה עד שתלמידך לא למד והפנים".
לאחר שמצאתי עצמי מצטרף לבני בשירת You will never walk alone ושואג משמחה לשער הניצחון של הקבוצה בדרכה לחצי גמר הגביע הבריטי, בדרך לוומבלי, נותרתי עם המשפט החכם של וודן: " מה שחשוב הוא מה שאתה לומד אחרי שכבר למדת הכל."

בעז תמיר, ILE


1 . לצפייה בסרטון הדוקומנטרי: " אבי ואנפילד ", נועם תמיר, פברואר 2013 (במידה והקישור לא עובד ראו גם כאן)

2 . פרויקט הסרט הדוקומנטארי יצר עבורנו מסגרת לשיחה וללימוד. את הפרק הקשור לחקר המנהיגות אני מביא בפני הקוראים באתר לאחר שקיבלתי את הסכמתו של נעם.

3 . ההמנון, המבוצע בכל פתיחת משחק, זכה לעשרות גרסאות – להאזנה להמנון בגרסת המועדון.

4 . כהכנה למסע, סיכמתי עם נעם על קריאה משותפת של הספר הביוגראפי על עקרונות החינוך וההנחיה של מאמן הכדורסל האגדי ג'ון וודן (John Wooden):

You Haven't Taught until They Have Learned – John Wooden's Teaching Principles and Practice , Swen Nater & Ronald Gallimore, FIT 2006, 2010.

5 . "If you are first you are first. If you are second you are nothing." (Bill Shankly)
6 "Liverpool was made for me and I was made for Liverpool ." (Bill Shankly)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *