ניהול סיכונים בניסוי תחילה

מרץ 1, 2016 • בלוג • בעז תמיר

מהלך יזמות ופיתוח שאיננו מלווה בהבנה וטיפול מוקדם במקורות האיום משול לגוף נטול מערכת חיסונית.

“יש! עלינו על רעיון מבריק! אנחנו הולכים לקחת את העסקה, אולי את השוק!” – כל מי שהייתה לו יד ורגל בשדה היזמות והפיתוח היה עד לתחושות ולאמירות כאלו. מאות אלפי אנשי פיתוח טכנולוגי ויזמים מכירים את האופוריה הממכרת ואת תחושת הכוח של מי שמאמין שביכולתו לחדש משהו בעולם.

כשהם טעונים באנרגיה וההתלהבות הראשונית, רבים מהיזמים מאבדים את הקשר עם המציאות, ואף מפעילים מנגנוני הדחקה מפני הסכנה המתרגשת עליהם. בעיני אנשי הפיתוח, ובכך הם צודקים, אין חדשנות בלא סיכון. אך במקום להתייחס בכובד ראש למכשולים ולסיכונים הם מתמקדים בגיוס האנרגיות הנדרשות לפריצת הדרך הטכנולוגית או התעשייתית שלהם, ואילו קולות המזהירים או מטילים ספקות מודחקים בטרם יערערו את הביטחון בהצלחה. נדמה ליזמים שדינה של יזמות להיכשל אם במקום להתמקד בשינוי ויצירת החדש תתמסר להפחדות השמרנים.

לא מעט כישלונות וכמה הצלחות כיזם בחברות סטארט-אפ בהן הייתי שותף, או בהובלת שינוי ארגוני במערכות עסקיות ממוסדות, לימדו אותי כי תחושת האופוריה המלווה תכנית אסטרטגית פורצת-דרך עשויה להפוך לזרע פורענות שיסתיים בכי רע. גם “רעיונות מבריקים”, הנראים כמקדימים את זמנם, חייבים לעמוד במבחן ההיתכנות. מהלך פיתוח שאיננו מאזן בין צרכי הלקוח והתאמת מענה מוכח בניסוי אמפירי עלול להוביל למפח נפש ובזבוז של הון, רצון טוב ואנרגיות אנושיות. המבחן האמיתי של היזם הוא היכולת לבחון את הרעיון החדש במבט מפוכח, להגדיר ולהבין את הפערים בין מה שהוכח אמפירית לבין יעדי הפיתוח והחדשנות, גם אם נדמה שהללו נשענים על תיאוריה מגובשת.

איש פיתוח אמיתי חייב לפעול בתוך המתח הזה: בין חזון של פיתוח וחדשנות ליכולת לבנות תהליכים למימושו, תוך התמודדות עם אי-וודאות ומכשולים. אני יודע שמילים אלה רחוקות מהמציאות של מי שחי את הדחף לשנות וליצור, ואת האמירה “מי שלא רוצה להזיע שלא יכנס למטבח” שמעתי כבר מספיק פעמים, אך כמי שנצרב בכמה וכמה מטבחים למדתי כי כניסה בלתי מתוכננת ומבוקרת לזירת הפיתוח לא מנבאת טובות.

כיצד ניתן, לפיכך לאזן בין הדחף היזמי להובלת שינוי ובין התנועה השקולה והמדודה בתוך ערפל אי-הוודאות? בדרך של בחינת רעיון הפיתוח בניסויים תחילה – דחיית הניסויים לשלב האינטגרציה הסופי מסכנת את הצלחת תהליך הפיתוח. בתחילת המאה ה-20 הציגו האחים רייט1 (Wright) חזון פורץ דרך להתגברות על חוקי הגרוויטציה, חזון שלא יכול היה להתממש אלמלא התמקדו תחילה בסיכונים הכרוכים בהמראה לגבהים, בשליטה על כלי התעופה ובהוכחת היכולת להשיבו לנחיתה בשלום, על מנת שלא להתרסק עם חלומם כאיקרוס. מהלך הפיתוח החל בזיהוי הפערים הטכנולוגיים ובחשיבה מערכתית בחמשת המימדים שאפשרו את המראת ונחיתת המטוס: המבנה האווירודינמי (גוף וכנפיים), מערכת ההנעה (המדחף), התנועה, מערכת ההיגוי ומערכת יחסי הגומלין (Trade-offs) בין ארבע תתי-המערכת.

התהליך התמקד בבחינה מדעית-אינדוקטיבית שתחילתה בתיעוד סיסטמתי של אלפי ניסויים שהגדירו את מרחב הפתרונות האפשריים, והמשכה בהכללתם לכדי דפוסי ההתנהגות ולבסוף לתיאוריה מגובשת המתרגמת חזון פורץ-דרך למציאות קיימת. כך, בשונה מהפרדיגמה המקובלת (שיטת המַפָּל) לפיתוח המוצרים הנשענת על רעיון או תיאוריה (דדוקטיבית) ובחינתה בניסוי אמפירי לאחר השלמת בניית המערכת כולה – דרך שהובילה לכישלונו המהדהד של האסטרופיזיקאי והחוקר המוערך ועתיר המשאבים סמואל לנגלי (Samuel P. Langley) – האחים רייט פעלו במקביל לזיהוי פערי הידע (מוקדי הסיכון) בכל אחת מחמש תתי-המערכות, וזאת דרך סדרה אינטנסיבית של ניסויים לפיצוח שאלות המחקר ולגיבוש תיאוריה מוכחת.

במבט לאחור, אימוץ תפיסת הפיתוח של האחים רייט הייתה מונעת ממני כמה כישלונות מיותרים. תהליך הפיתוח של האחים רייט שוכלל לתהליך-פיתוח הנדסי ממוקד2 (Set Base Concurrent Engineering ), שבבסיסו הבנת המתח ויחסי הגומלין (Trade-Offs) בין רכיבי הסיכון ופוטנציאל השיבוש (Failure modes). זיהוי הסיכון, וחתירה להבנתו מהווים בסיס לניסוח והגדרת גבולות עבודת המחקר הפיתוח (Set).

להתחיל נכון ניתן רק פעם אחת.3 התחלה איטית וזהירה בשער הכניסה לתהליך הפיתוח מבטיחה התקדמות מואצת לקראת סיום במועד המתוכנן. תכנון מוקדם, הכולל את מיפוי הסיכונים תחילה (Front-loading), עשוי גם למנוע את אם כל הבזבוזים – עודף עבודת פיתוח (או עשייה מוגזמת). לעתים רק בשלבים הסופיים מתגלה כי כמה מהסיכונים המוכחשים או הבלתי צפויים גרמו במקרה הטוב לשינוי התוכנית (Engineers Change Orders) ואיחור משמעותי בתהליך הפיתוח, ובמקרה הנפוץ יותר להתרסקות המיזם.

ההצלחה של האחים רייט לפני 122 שנים – לא רק בהמצאת המטוס הראשון, אלא גם בניהול פרויקט הפיתוח במהירות, באיכות, בבטיחות ובעלות– עדיין לא אומצה כפרדיגמה נרחבת לפיתוח מוצרים חדשים. קל לשכוח שהחזון לטיסת האדם הראשון לא היה נחלתם של האחים רייט בלבד. הכישלון המהדהד של סמואל לנגלי והנחיתה הקשה שלו לקרקע המציאות (במי נהר הפוֹטוֹמִיק) הם נושא שעדיין לא נלמד על יד רוב קהילת היזמים ואנשי הפיתוח.

האחים רייט לימדו אותנו כיצד ניתן לנהל את הסיכון: על מנת להימנע ממעבר חד מדי בין הצלחה לכישלון יש לאזן בין בניין החלום לחתירה להבנה מוקדמת של הסיכונים המהמורות והשאלות הפתוחות הכרוכים בהשגתו.

כל כבאי מתחיל יודע שהדרך האפקטיבית ביותר לכיבוי אש היא מניעתה מראש. תהליך מובנה לאיסוף הסיכונים, זיהוי אותות אזהרה וטיפול בהם מוקדם ככל הניתן תוחמים את הסיכון בשעה שפרויקט הפיתוח עדיין נמצא בשלבי הינקות, בעוד מהלך יזמות ופיתוח שאיננו מלווה בהבנה וטיפול במקורות האיום משול לגוף נטול מערכת חיסונית. התחמקות מניהול הסיכון הכרוך במהלך פיתוח טבעי אינה רק חוסר אחריות, אלא גם תוביל בדרך כלל לאובדן גילויים חדשים ומפתיעים בעלי פוטנציאל לערעור הקיים ולפריצות דרך חדשניות.

בעז תמיר, ILE


1 ראו גם: “המרוץ לכיבוש השמיים: שינוי פרדיגמה מן היסוד“, בעז תמיר, 25 לנובמבר 2014.

2 תפיסת ניהול תהליך פיתוח המוצר של האחים רייט – Set Base Concurrent Engineering – אומצה, פותחה ושוכללה בטויוטה, וגובשה מתודולוגית על ידי אלן וורד (Allen Ward). ראו ספרם של Allen Ward ו- Durward Sobek:

Lean Product & Process Development, LEI 2014

3להתחיל נכון אפשר רק פעם אחת“, בעז תמיר, 15 לפברואר, 2015.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.