יותר צדיק מהרגולטור

ינואר 20, 2016 • בלוג • בעז תמיר

התנגדות השוק המקומי השמרני לתחרות הגלובלית היא מבצר חול וסופה להישטף בגלי השוק, בינתיים הרגולטור נותר תקוע בין השניים, והלקוחות מפסידים.

טענות המנהלים כנגד מעורבות הרגולטור בשוק הולכות וגוברות. האם הן מוצדקות? האם הרגולטור הוא שמונע מהמנהלים להוכיח את יכולתם העסקית? האם המבקרים רואים בחזונם שוק נקי מרגולציה?

חבל להשחית מילים על תרחיש דמיוני של פוליטיקאים המחזיקים “שליטה בולשוויקית” בסמכויות רגולציה בשוק המקומי. מן הצד ההפוך, פתיחת השוק לתחרות גלובלית מאפשרת דיון ציבורי בתפקיד הרגולטור כמשרת ציבור הצרכנים. כך למשל, לחץ צרכני הוא שדוחף את הרגולטור לתיקון כשלי השוק, אך בהיעדר חזון ברור או כוח מניע לעיצוב מחדש של מערכת הסחר המקומית, הרגולטור מקבל על עצמו את תפקיד מכבה השריפות, שומר היציבות ומעוז השמרנות. זוהי התחמקות מהתמודדות עם בעיות השורש – במקום להתאים עצמו לקצב שינוי סביבת העסקים, הרגולטור מסתפק בתיקונים אקראיים ובהדיפת לחצים של ציבור צרכנים המתמרמר על עליית “יוקר המחייה”, “שירות לקוי” או הפקעת מחירים מונופוליסטית.

כחלק מהתמודדות עם מונופולים (כמו בנקים, חברות הביטוח, חברת החשמל, חברות הדלק והמזון, תקשורת או חומרי בניין), הרגולטור מגדיר “תקרת רווח סביר” למחירי הדלק, מוצרי החלב שבפיקוח או החשמל, תוך הנחה מוטעית שיצרני המוצרים הללו הם ארגונים הפועלים ביעילות מירבית. הפיקוח על הבנקים, לדוגמה, מעדיף יציבות על פני חשיפת הבנקים לתחרות שעלולה לפגוע ברווחיותם (אם לא יתייעלו). בהיעדר תחרות, גישת הרגולטור איננה מעודדת את החברות לחתור למצוינות תפעולית, להתייעלות ולחסכון, למשל בהוצאות שכר ובונוסים למנהלים (גם כשרווח החברה מובטח). כך, מדיניות הרגולטור למעשה מעודדת את שימור המצב הקיים ומדכאת התייעלות – מגמה שסופה ניוון הפוגע בחברות, בצרכנים ובכלכלה.

פקידי ממשל – ואיתם ראשי ההסתדרות (הוועדים החזקים), התאחדות התעשיינים, הסוחרים והאיכרים – מתמרמרים מחד על פעולות הרגולטור, אשר בהיעדר תחרות ואלטרנטיבות לצרכן נאלץ להגביל את קצב העלאת המחירים ולפקח על איכות המוצר והשירות. מאידך, התחרות מאיימת ומחייבת היערכות ושינוי תפיסת הניהול, מה שדוחף את החברות להעדיף בפועל את מגבלות הרגולציה המהוות “אזור נוחות” בתוכו הן מעדיפות להתבוסס. כך התגבשה לה קואליציה שמרנית המעדיפה את אינטרס העסקים קצר-הטווח על זה של הצרכנים. באמתלה של הגנה על העבודה והתוצרת המקומית, הקואליציה השמרנית תומכת בשימור מעמד הרגולציה על פני פתיחת השוק לתחרות גלובלית1.

למרות קולות הביקורת חברי הקואליציה יורים ובוכים: יורים ברגולטור ובוכים על הפגיעה בו, יורים (על ציבור הלקוחות) ומזילים דמעות תנין על הגזירות ה”מאלצות” אותם להזניח את בניית כושר התחרות ולהסיט אנרגיה לבניית מערך לוביסטים ויועצי תקשורת שכל תכליתם להיאבק (או “להסתדר”) עם הרגולטור. הלקוח הישראלי נאלץ, בינתיים, לצפות בעיניים כלות אל עבר המדינות המפותחות (OECD) בהן נפתח השוק לתחרות המאפשרת לצרכן המקומי לקבל תמורה מקסימלית לכספו.

הרגולטור העומד בין פטיש החברות העסקיות וסדן ציבור הצרכנים מתערב בפעילות השוק בדרך של פתיחת או סגירת השסתום לפריקת לחצי הלקוחות. קשה להאמין כי לאורך זמן מאמצי ריסון התחרות יעמדו במבחן השוק. מול קצב השינוי בטבעו של השוק פעילות הרגולטור תתגלה כמאוחרת ובלתי מספקת.

קואליציית השמרנות שבירה מטבעה, וכמבצר חול סופה להישטף בגלי השוק הגלובלי. מהפיכות הטכנולוגיה והתקשורת, הרשתות החברתיות והמעבר לסביבת הסייבר-האלקטרוני יוצרים מרחב עסקי המאפשר ללקוחות ליהנות מסל מוצרים ושירותים איכותי במחיר תחרותי. בשנים הקרובות יתרחבו הסדקים בחומות ההגנה של מערכת הסחר המקומית: למשל, טכנולוגיית הבלוקצ’יין2 (העוברת תהליכי התבגרות והתגבשות) תאפשר שילוב מיוחד בין ביזור (“השטחת”3) השוק הגלובלי לשיתוף פעולה (סחר) בין בעלי עניין במרחב הגלובלי.

על כן, במקום להמר על שסתום הרגולציה כדאי לחברות העסקיות להקדים אותו: במקום להמשיך ולהסתמך על תמיכת הרגולטור יש להיערך ליום שאחריו, בשוק פתוח לתחרות. מן הראוי ששסתום הרגולטור ישמש מראה כיוון (וייעוד אסטרטגי) לגורמים העסקיים אשר תרמו להיווצרות המצב הקיים. מענה ממשי לכל לחץ שוק או תסיסת לקוחות צריך להיות חבילה יוצרת-ערך ללקוח.

מובילי המערכות העסקיות והרגולטור נמצאים בצומת לא פשוטה: להמשיך ולהתבצר בארמונות החול, או לנוע עם הגלים ולנצל את האנרגיות וההזדמנויות האצורות בהם. בטווח הקצר (שנים בודדות) מדיניות שיפור ושיפוץ ארמונות החול החוסמים את התחרות עשויה לתת מענה לרפיסות עסקית, אך קריסתם היא רק שאלה של זמן, וצפויה להגיע כרגיל בהפתעה.

על מנת להיערך לתמורות הבאות, עסקים יידרשו לשנות את מדיניותם העסקית ולעבור ממכירת מוצרים ושירותים, לבניית ערך המבוסס על יחסי אמון עם הלקוחות. הנה כמה דוגמאות: בנקים שיראו עצמם נאמנים פיננסיים וימירו את דחיפת ההלוואות ואת הפיתוי לרכוש “מוצרים פיננסיים” במתן פתרונות להתנהלות כספית נכונה; חברות תקשורת שתשכלנה לתמוך בלקוחותיהן בתפירת חבילת שירות (גם במחיר גבוה מעט מעלויות ייצור המוני); יצרני ציוד תעשייתי שיהפכו לשותפים בבנייה ומימוש של תכנית עסקית ללקוחותיהם; בתי חולים שיראו את המטופל כאדם ולא רק כמחלה, ובמסע הריפוי יקפידו על יחס אנושי, רגיש ומתחשב במטופל ובבני משפחתו.

“יותר צדיק מהרגולטור” איננה משאלה נאיבית, אלא אסטרטגיה של משק המבקש לעצמו צמיחה וחוסן כלכלי בר-קיימא. יצירת מענה אמיתי לצרכי הלקוחות (באיכות ובמחיר) לצד שקיפות עסקית, שמירה על איכות הסביבה ומעורבות בקהילה, מהווים רכיבים יסודיים בחזון שכזה, ומן הראוי שעסקים הצופים מעבר לאופק הקרוב יקבלו על עצמם את האחריות למימושו.

בעז תמיר, ILE


1פתיחת השוק לתחרות איננה הפקרתו לכוחות השוק. במקום בו נפתח השוק המקומי לתחרות גלובלית, הרגולציה משנה את טבעה מניהול פעיל לבניית סט של כללי משחק, כמו הגדרת תקנים של איכות הסביבה, בריאות הציבור ובטיחות.

2 בעז תמיר, בלוקצ’יין – מנגנון אמון המשנה את פני הכלכלה העולמית, 21 לדצמבר 2015.

3 תומס פרידמן, “העולם הוא שטוח: העולם הגלובלי – החיים במציאות חדשה”, 2006.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.