לכוון מחדש את הכלים: מבט מבעד לשרביט המנצח

דצמבר 12, 2012 • בלוג • בעז תמיר

מהו סוד הכריזמה של מנצח מוכשר? האם הוא ניתן ללמידה וחיקוי? האם ארגון העוסק בייצור תעשייתי דומה במשהו לתזמורת? מה שבטוח הוא שהמנהל (המנצח על זרימת-הערך בארגון) לא יוכל להוביל לבדו את התהליך – גם המאסטרו המיומן ביותר זקוק לנגנים מוכשרים.

אני לא יודע לקרוא תווים. המפגש שלי עם מוסיקה דומה לזה של תייר המגיע לביקור בעיר זרה, אך כשאני מזדמן לקונצרט של מוסיקה קלאסית אני מתקשה להוריד את עיניי מן המנצח. כיצד הוא עושה זאת, אני שואל את עצמי, ונזכר כמה פעמים עברה בראשי כמנהל הפנטזיה להיות כמו מנצח המשיג שליטה מוחלטת בקבוצת מנגנים הממתינים לאות.

מהו סוד הכריזמה של מנצח הסוחף נגני תזמורת מקצוענים וחובבנים להתלהבות ולהתרגשות? האם הוא ניתן ללמידה וחיקוי עבור מי שמבקש לשפר את כישורי המנהיגות שלו? כיצד ניתן בתנועת היד לתזמר ארגון שלם? כיצד להעביר מסר בקריצה קטנה על ניואנס מוצלח, או בהזעפת פנים אל מנגן שלא נכנס בזמן? איך לעשות שימוש בתנועות הגוף להאצת הקצב, או בעצימת העיניים לעודד נגינה עדינה, ומניין השינוי הדרמטי בקצב המתחולל מבלי שהמנצח יוציא מילה? בשנה האחרונה זכיתי בהזדמנות להתבונן מקרוב ולאורך זמן במלחין והמנצח אבנר איתי ולשוחח עמו על “תהליך בישול המוסיקה”, על פי הגדרתו.

ההתבוננות באבנר איתי מלמדת אותי שהשרביט הכל-יכול של המנצח, השולט במנגנים כרצונו, הוא מיתוס חסר בסיס. אדרבא, מסגרת קבלת ההחלטות של המנצח הינה למעשה מצומצמת. ראשית, בחירת היצירה נגזרת משילוב של גורמים מערכתיים ואישיים, ושנית, על המנצח לפעול לאיתור קבוצה מתאימה של מנגנים וזמרים באיכות מקצועית העומדת בסטנדרט מוגדר.

במפגש הראשון בין המנצח להרכב המנגנים הוא נדרש להגדיר את הסטנדרט המקצועי הקיים. לדברי אבנר איתי, ככל שהסטנדרט המקצועי ויכולות העבודה של ההרכב גבוהים יותר, המנצח יוכל להתמקד בשיפור איכות הביצוע (שאלת ה’איך’). ככל שהסטנדרט המקצועי נמוך המנצח ייאלץ לעסוק בבניית הבסיס, בתרגול הדיוק בביצוע ובהגדרת הרפרטואר המתאים (שאלת ה’מה’).

ליבת העשייה של המנצח ממוקדת בבניין היכולות, בעיצוב המקצועי ובהבניית התרבות. תהליך קבלת ההחלטות, לפיכך, כרוך יותר בהפעלת יכולות המשא ומתן מאשר בשליטה דרך הנחתת החלטות משרביט המנצחים.

אני מגלה שגם המנצח נדרש לפעול סימולטאנית בשלושה ערוצים: ריכוז המערכת העצבית (פירוש וניהול המידע הפנים והחוץ ארגוני), שליטה ישירה (בהתערבות נקודתית בדרך לביצוע פראזה מוסיקלית) וניהול משא ומתן לגיוס המנגנים והזמרים, קהל המאזינים, המממנים והמארחים.

האיכות וההתרגשות נוצרות בתוך המסגרת השיטתית ולא מחוץ לה. המנצח הנודע טוסקניני נהג לומר “אינני גאון. מוצרט כתב את התווים, ואני בסך הכל מפרש מוסיקה של אדם אחר.” החלטותיו של המלחין בכל הנוגע לתווים, הסולמות ושאר הסימנים המוסכמים מכתיבים להרכב המוסיקלי את המסגרת (סטנדרט הבסיס). מה שנותר למנצח, כראשון בן שווים בהרכב המוסיקלי, הוא לעצב את הביצוע – את סט ההתנהגויות של חברי ההרכב כיחידים וכקבוצה על בסיס פרשנות משותפת לגבי המהירות והקצב, העוצמה, הטון וגווני הצליל. את הדרך בה ינוגנו הניואנסים מותיר המלחין ליכולות ולמרחב התמרון של המבצע.

לדברי אבנר איתי, “אל הוראות הביצוע של היצירה מצטרף הידע ההיסטורי אודות הנורמה והאסתטיקה של התקופה, שבמסגרתן יש לחברי ההרכב המוסיקלי את החופש לשיח יצירתי, המונחה בידי המנצח”.

“תהליך בישול המוסיקה”, אם כן, מתבצע במסלול סדור ומובנה. כל פראזה מוסיקלית עוברת מהלך של הגדרת היפותזה (קריאה ראשונה של התווים ושיחה על דרך הביצוע), ניסוי, תיקון ושיפור. בשפה המוכרת לי מדובר בעשרות סבבי לימוד ושיפור (PDCA), בהם נבחנים רעיונות באופן מיידי עד לקבלת הסכמה והבנה על דרך הביצוע על ידי ההרכב. אם מדמים כל נגן למחלקה או יחידה בארגון, אזי ביצוע יצירה משול ליצירת “זרם-ערך” לרוחב הארגון: כל אחד מחברי ההרכב הופך לשותף בביצוע ובפיתוח החלק ביצירה הנוגע למקומו במבנה זרם-הערך, אך המנצח מחזיק בתמונת הרוחב השלמה של ההרכב כולו, ועל חברי ההרכב ללמוד לראות גם הם את הזיקה וההשפעה שבינם לבין היחידות האחרות.

תזמור היצירה הכוללת, הנראה למתבונן בלתי מיומן כתוצר עבודתו של המנצח, מתגלה כהתרחשות מורכבת הרבה יותר. פעולת הניצוח במהלך הקונצרט ממוקדת בשמירת ההרמוניה: אורכי הפאוזות, ההפסקות בין משפט למשפט ועיתוי כניסת הזמרים והמנגנים. מבחינה זו, שליטת המנצח בביצוע היצירה דומה להשגחה על עבודתן המשותפת של היחידות (התחנות) השונות לרוחב זרם-הערך.

תזמורות רבות בעולם מזמינות מנצח אורח לביצוע יצירה. שאלתי את עצמי מדוע תרחיש המקובל בעולם המוסיקלי נחשב בלתי אפשרי בעולם הניהול התעשייתי? נראה כי התשובה נמצאת במהות פעולתו של המנצח – עיצוב שיטתי של התהליך הנעשה בתוך מסגרת היצירה. עיצוב התהליך קשה ומורכב, אך מרגע שגובש תוצר מוסכם ומוגדר (תקני) והפך לדפוס התנהגות יציב, קשה לערער אותו.

יכולתו של מנצח אורח להשתלב בעשיית המוסיקה קיימת בארגון שהתרבות, הניהול ותהליכי הליבה שבו עברו תהליך של עיצוב וגיבוש. מנצח אורח שיגיע לביצוע היצירה השלמה מבלי שנוכח בחזרות להכנתה, יוכל לעשות זאת רק בעבודה עם הרכב מקצועי ומנוסה (שעבר תהליך הכנה עם “מנצח הבית”). כאן יוכל האורח להשפיע מן השוליים דרך מתן השראה להגשה ייחודית של היצירה.

האם גם ארגון העוסק בייצור תעשייתי, שירותי בריאות, בנקאות או פיננסיים יוכל לבצע ניגון מרגש הנוגע לתכלית קיומו – יצירת ערך ללקוחותיו? אכן, יותר ויותר ארגונים מבינים שעליהם לבנות רפרטואר מוסיקלי והרכבים מתאימים, ולכוון את הכלים בהתאמה, אך כבר ברור שהמנהל (המנצח על זרימת-הערך בארגון) לא יוכל להוביל לבדו את התהליך. גם המאסטרו המיומן ביותר זקוק למנגנים מוכשרים, לשפת עבודה משותפת הנבנית בעבודה קשה, וכמובן ליצירה מוסיקאלית, שאותה עליו לתרגם לחוויה מעוררת השראה.

בעז תמיר, ILE

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.