להפוך אבני נגף לאבני בניין

אוגוסט 1, 2016 • בלוג • בעז תמיר

בסיוריי בארגונים שונים ראיתי שוב ושוב כיצד היתקעות בעלבון אישי חונקת למידה והתפתחות. התהליך האישי שעברתי בעשר השנים האחרונות הזכיר לי מה שחשבתי שכבר למדתי מזמן.

**הטור פורסם גם ב-Planet Lean – המגזין הגלובלי של קהילת ה-Lean**

“מה זה החרא הזה?” שאל אותי אחד מהפרופסורים שלי ב-MIT, אוחז בקצות אצבעותיו את עבודת הסיכום שכתבתי בקורס מתקדם לדוקטורנטים בהנחייתו. המרצה הביט בעבודה ואחר כך בי ושוב בנייר. התימהון בפניו העיד שאינו מבין כיצד התלמיד המבוהל היושב מולו הצליח להתקבל ללימודי הדוקטורט במוסד היוקרתי. חשתי שסומק של עלבון מציף את פניי, אך לאחר רגע עלתה בי מחשבה ששינתה באחת את נתיב השיחה. “הגעתי אליך כדי ללמוד לכתוב עבודה איכותית, אני מבקש שתעבור איתי על כל משפט בעבודה על מנת להבין מה עליי לשפר…”  לאחר דקות של שתיקה, ואולי גם הלם, המרצה הניח את העבודה על שולחנו ופתח בהסבר מפורט ומנומק. ניכר היה ש’חרש’ את החיבור בהקפדה רבה ואני הקשבתי, הבנתי ולמדתי. בשלוש השעות הללו נכרתה ביננו ברית בין מורה ותלמיד, המתקיימת עד ימים אלה.

מכאן ואילך שמתי לי למטרה ללמוד לנסח טיעון. אף ששלושים וארבע שנים לאחר אותו מפגש אני מבין שפסגת יכולות הכתיבה המקצועית עדיין רחוקה, מחויבותי להמשך הלימוד התחזקה.

“אנשים מתחברים לסיפורים, לא לתיאוריות”; “איבדתי אותך בחצי הדרך, אתה חייב לקצר”; “כתיבה לעיתון כלכלי חייבת להיכנס למסגרת של 500 מילים.” אלה הן רק חלק מהתגובות הביקורתיות אותן אני מקבל לאורך עשר השנים האחרונות בהן כתבתי טור בכל שבוע – יומן מקצועי המכיל התבוננות אישית על סוגיות הכרוכות בניהול, מנהיגות, אופי העבודה ופיתוח ארגוני. על אודות הנושאים הללו אני מבקש ליצור ערך – קריאה ביקורתית ודיאלוג עם קהילת המנויים בישראל (מעל 2,000 קוראים) ומספר לא ידוע של קוראי אתרי הרשת הגלובלית LGN.

בקיץ 2006 כתבתי את הטור הראשון שלי – ניתוח אינטואיטיבי של תפיסת ניהול המלחמה של חיזבאללה2 . טיוטת הטור (כ-1,000 מילים) הוחזרה לי ממערכות “TheMarker” ו”כלכליסט”, בדרישה שלא לחרוג מהתקן – 500 מילים! זהו הרקע לפרסומם של  הטור וירוס השנאה בשירות החיזבאללה  וטור ההמשך החיזבאללה פועל כמו רשת LEAN בעיתון דה-מרקר. 

העלבון הכרוך בהשלכת רעיונות בשל החובה לעמוד בתקן הוביל אותי לעיתים קרובות לסרב לדרישת העורכים ולפרסם באתר הבית: “העורכים הללו לא יחנקו את היצירתיות שלי”, אמרתי, מרוצה מהחירות שנטלתי לעצמי. בעשר שנות כתיבה למדתי שהמחאה בשם “חופש המבע” הסוותה למעשה את חוסר הביטחון שלי ככותב. הוויתור על האתגר לנסח טיעון בעל-ערך בתוך המסגרת המוגדרת בעיתונות הכלכלית בלם את התפתחות כתיבתי המקצועית.

באינספור סיורי שטח בארגונים, ראיתי כיצד היתקעות בעלבון אישי ומאבקי אגו חונקים למידה והתפתחות מקצועית. והנה לי עצמי קרה דבר דומה – התעלמות מהערות העורכים והכחשת ביקורת (פעילה או פסיבית) של הקוראים לא היו ביטוי של אמת פנימית יצירתית, אלא התגוננות שפגעה ביכולת הצמיחה האישית והגבילה את פיתוח יכולות הכתיבה המקצועית. מקצוענות בכתיבה נמדדת ביכולת לתמצת במשפט רעיון שהתגבש על פני מאמר שלם. אתגר הכתיבה ספורת-התווים של טוויטר עדיין לפניי…

הרגשות העולים בי כתגובה למשוב אותו אני מקבל מהקוראים – תסכול מחוסר היכולת להביע טיעון ברור, ולחילופין השמחה לגלות שהמסר נקלט – הם האותות המכוונים שעליי לשמור ולעבד במסע השיפור. העברת מסר מדויק וקליט במסגרת מוגדרת דורשת השקעה, נחישות והתמדה בהפעלת סבבי לימוד ותרגול מדוקדקים, אך מניסיוני כתלמיד וכמנחה למדתי שכישרון ניתן לבנייה. עורכים שאפשרו לי “לזרום” ולחרוג כרצוני ממסגרת העבודה התקנית קידמו אותי פחות מעורכים “פדנטיים” שהקפידו על כתיבה תקנית, הימנעות מחזרות וניסוח רעיונות מורכבים במשפטים קצרים ומדודים. לאחרונים נתונה תודתי.

במסע הלימוד, אבני נגף כמו תסכול, עלבון ופגיעה באגו יכולות להפוך לאבני בניין. עורך, מאמן או מנהל המכבד את חניכיו ומבקש לקדמם ינוע בזהירות על הגבול העדין שבין הקפדה על עבודה תקנית לבין פיתוח חשיבה עצמאית וחופש יצירה של החניך. תיחום גבולות הגזרה והקפדה על העבודה התקנית לא רק ישפרו את יכולותיהם, את ההנאה מהתהליך ואת גאוותם המקצועית של העובדים-היוצרים, אלא גם יזכו אותם בהוקרת הלקוחות. 

בעז תמיר, ILE

קראו עוד באותו הנושא: הפרק “תרבות ארגונית” מתוך ‘מסעותיי בגמבה’/ ג’ים וומאק. להורדת הספר במלואו מן האתר לחצו כאן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.