אפשר לחשוב – יחד

ינואר 5, 2016 • בלוג • בעז תמיר

 

כשדיוני הנהלה נראים כמו בית משפט – מי רוצה להיות מנהל/ת? אז כיצד ניתן לעבור מ”דיון פינג-פונג” בין שחקנים מתחרים אל “דיאלוג-מטקות” של צוות שותפים התלויים זה בזה?

“מרוב דיונים אין זמן לעבוד” – אמירה נפוצה בפינות הקפה של חברות היי-טק, בתי חולים ומרכזי פיתוח או שירות. לאחרונה שוחחתי עם מהנדסת פיתוח מוערכת אשר העדיפה שלא לקבל “קידום” לתפקיד ניהולי. בדבריה ניכרה הספקנות שהיא חשה כלפי מי שמבלה את עיקר זמנו בדיונים בחדרי הישיבות, מבחינתה כל רגע שאיננו מוקדש למחקר, לעיון ולניסוי הוא בזבוז: “אין לי צורך בכבוד ובייחוס הניתנים למנהלים,” פתחה, “מרתקים אותי תהליכי הגילוי, הפיתוח, המחקר ופתרון הבעיות – במעבדה אני יכולה לפרוץ את גבולות הידע הקיים. אין לי עניין במשחקי כוח פוליטיים, אין לי עניין להתנצל או לתת הסברים על השערת מחקר שהופרכה בניסוי, או לעמוד בביקורת שאיננה מסתמכת על עובדות ועל הבנת מקורות השורש לבעיה הנדונה. אין לי עניין להשתתף בדיון עם מי שמציג ‘פתרונות מבריקים’ לשאלות שכלל לא נוסחו כראוי.”

כל מי שפקד דיוני הנהלה ודירקטוריון, או הערכות מצב בצבא, יתקשה שלא להזדהות. אכן, הדיונים הללו הופכים בקלות יתירה לריטואלים שיש להיערך אליהם כמו לבית משפט: המשתתפים, מרותקים אל מסכי המכשירים הסלולריים, ממתינים לתורם בסבב הדוברים על מנת לקבל כמה רגעי-מצגת שהוכנה כבסיס (לעיתים יצירתי) לנאום, או “חקירה נגדית” שאמורים להשפיע על המנהל היושב כשופט בדין. במקום שבו הותר מעט הרסן משתתפי הדיון אינם מחכים לתורם, והעומד בראש הישיבה מאבד שליטה אל מול בליל נאומים הנחתכים בקריאות ביניים, הערות ציניות או חוסר עניין מופגן.

ובכל זאת, הבקשה להתנתק ולהסתגר בתוך המעבדה עם קבוצת הפיתוח העלתה בי שאלות. עבודת הפיתוח היא מלאכת רבים (לעיתים מאות ואלפי עובדים וספקים). כיצד ניתן לצפות לעשותה על הצד הטוב ביותר מבלי להחליף דעות, להקשיב לאחרים ולהבין את ההקשר? ומה עם האזנה לביקורת של הקולגות? והרי תהליכי משוב חיוניים לחוסן ולקיימות של כל מערכת בריאה.

החוקרת הביטה בי בייאוש כעל אחד שלא מבין עניין, ואז דיברה בהתרגשות: “להפך! אני כמהה לשיחה, לחשוב יחד… אני מוצאת עצמי מחליפה דעות בפינת הקפה ובמסדרונות, אך מתקשה למצוא מרחב מוסדר לשיחה, לבירור, לשיתוף הדדי בניסיון ובידע עם האחרים. ברור ששילוב מגוון דיסציפלינות מקצועיות ובניית קהילה חושבת, חוקרת ומפתחת הם תנאי הכרחי לפיתוח טכנולוגי. הבעיה היא שאין לנו את המיומנות, את הכלים ואת המנהלים שיסייעו לנו לקיים מרחב של חשיבה יוצרת משותפת.”

בשלב זה בשיחה חשבתי על דיוויד בוהם (David Bohm), פיזיקאי ופילוסוף חברתי, שראה במסורת השיח הדיאלוגי מכניזם או מתודה דידקטית לחשיבה משותפת. המושג היווני ‘דיאלוג’ נגזר מהחלוקה לשתי המילים Dia (האמת) ו-Logos (המילה או המשמעות). הדיאלוג, לשיטתו של בוהם, בנוי על מפגש בין אנשים המציגים מגוון דעות, נקודות מבט ודרכי פעולה לפתרון סוגיה. במקום מאבק כוחות בין-אישי על העמדות (הגלויות או הסמויות) של המשתתפים בדיון, הדיאלוג במהותו מגלם את החתירה לאמת, ומייתר בכך מבנה קבלת החלטות היררכי, מבוסס-פחד מהחלטת מנהל, ביקורת או דיקטטורת הרוב.

לכאורה, נועדו דיונים רבי-משתתפים לאפשר לכולם להשפיע על קבלת ההחלטות, אלא שפעמים רבות מתקיים בהם שיח מדומה שאין בו קשב או חילופי דעות של ממש.

תכלית הדיאלוג הינה לברר את טבעה של הבחירה בתוך מרחב אפשרויות פתוח. משקל הדעות של המשתתפים השונים הוא שווה, והתהליך כולו מתנהל בדרך של הצפת תובנות וחשיבה ביקורתית וספקנית. הדיאלוג מבקש לחקור ולהבין את הקונטקסט, לזהות את הנחות היסוד העומדות מאחורי הטיעונים המגוונים, תוך חתירה לסינתזה המשלבת את מירב היתרונות תוך צמצום החסרונות המתקיימים בכל אחת מהאפשרויות המוצעות.

ניתן למנות כאן ארבעה עקרונות או כללי משחק לקיומו של שיח פורה, “דיאלוגי”:

א. האמון הוא תנאי הכרחי לקיום דיאלוג: המשתתפים מסירים סממנים היררכיים, וההחלטה מתקבלת במשותף (לא בהצבעה והכרעת הרוב!).
ב. השיחה מתנהלת תוך הצגת שאלות פתוחות והאזנה פעילה לכל אחד מהדוברים.
ג. בשיח הדיאלוגי ההבדל בין מושגים כמו מחשבה, הנחה וידיעה מובהקת הוא משמעותי – עובדות נקבעות רק על בסיס ניסוי והוכחה אמפירית.
ד. שיחה ולא ויכוח – במידה והקבוצה לא מיומנת בשמירה על כללי הדיאלוג, מומלץ להעמיד לשירות הקבוצה מנחה מיומן (מתוך או מחוץ לארגון) על מנת לשמור על הכללים והמסגרת בלי שיתערב בכיוון או בתכני הדיאלוג.

“המעבר מדיוּן לדיאלוֹג משול למעבר ממשחק הפינג-פונג למשחק המטקות,” הצעתי, “במשחק הפינג-פונג כל שחקן מנסה להכות בכדור על מנת להזיז את האחרים לנקודת הכרעה בה לא יוכלו לתת מענה ראוי; במשחק המטקות מתקיימת עבודת צוות, פשוט מכיוון שהניצחון או הכישלון שייך לשני המשתתפים.”

שותפתי לדיאלוג חייכה: “אשמח להיות מנהלת בארגונים בהם יוחלט לעבור מניהול פינג-פונג לדיאלוג מטקות פתוח, קולגיאלי ונטול היררכיה.”

“לא צריך לחפש רחוק מדי,” השבתי, “את יכולה להתחיל לנהל דיאלוג עם קבוצת העבודה שלך ועם מעגלי מפַתחִים ומפַתחות נוספים שיבקשו להצטרף. גם אם השיממון ובזבוז הזמן (והמשאבים) המתקיים בחדרי הישיבות הפך לנחלת הכלל, ומנהלים רבים עדיין מתקשים להשתחרר מהריטואל, הדור שיבין את ערכו של הדיאלוג יוביל את השינוי.”

בעז תמיר, ILE



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.