ימי קורונה: מסתבר ששוק העבודה משנה את טבעו. בתחומים רבים מתקשים המעסיקים לגייס ולשמר את העובדים. תפיסת ניהול משאבי האנוש השתנתה מהיסוד – מה ישאיר אצלכם את העובדים?
"מסקר של פירמת הייעוץ וראיית החשבון דלויט עולה כי 74% מהישראלים שקלו להחליף עבודה בשנה האחרונה, ו–57% אף שקלו להחליף תחום עיסוק. התופעה הזאת לא מייחדת את ישראל, ובארה"ב כבר כינו אותה The Great Resignation (גל ההתפטרות הגדול) … כלכלנים מעריכים כי התופעה צפויה להימשך, מכיוון שהכלכלה עוברת איזון מחדש."
שנת הקורונה הכניסה את שוק העבודה לסחרור, ואילו החזרה לעבודה עם נטישת מדיניות הסגרים דווקא האיצה את הסחרור לסף הכאוס. רבים מעובדי המסעדות והמלונאות שאיבדו את מקום עבודתם בימי הסגר לא ממהרים לחזור. בשיחות עם יבואני רכב ובעלי מוסכים ניתן להבחין במצוקה: המוסכים התרוקנו מכוח אדם מקצועי, איכות השירות התדרדרה וחל זינוק בהחזרות למוסך לאחר תיקון לקוי.
הבנקים, חברות הביטוח, השירותים הפיננסיים וחברות התקשורת חשבו להתחכם ולתפוס טרמפ על מהפיכת הדיגיטל: אלפי עובדים פוטרו, המקצוענים נטשו והלקוחות ננטשו. עם הנוטשים צנחה האפקטיביות התפעולית, לך דבר עם בוט מהבנק הדיגיטלי!
בתעשיית ההיי-טק המצב קשה עוד יותר. חברות סטארט-אפ מתפקדות בקושי ושוק הביקוש לעובדים פרץ את הגבולות המוכרים. בתי תוכנה מתקשים לעמוד בהתחייבויות לעמידה בזמנים וברמת איכות. מנהלת משאבי אנוש בבית תוכנה גדול אמרה לי כי הם מוכנים לשלם למורים שנטשו את עבודתם בשנה האחרונה פי שלוש, ולעיתים פי ארבע מהשכר שקיבלו ממשרד החינוך. ומגייסת אנשי תוכנה התלוננה: "פעם היינו עושים מבחנים וראיונות מיון, היום המועמדים הם שמראיינים אותנו…"
מנהלים דיברו לא מזמן על מהפכת התקשורת שתאפשר להם לגייס אנשי תוכנה בהודו. "אם הם לא יהיו מספיק טובים ניקח את המזרח אירופאים מאוקראינה ובלארוס." היום גם את אלה קשה להשיג. אם פעם דיברו על מיתוג החברה ללקוחות, כיום ממתגים עבור העובדים.
די מפתיע, חשבתי לעצמי, רק לפני כמה חודשים מנהלים דיברו על מהפיכת הרובוטיקה והדיגיטל שעומדת לשנות את תעשיות הפרסום, הביטוח והנסיעות, ולייתר את העובדים. טכנולוגיית הבינה המלאכותית תשנה, כך טענו המומחים, גם את הצורך בשיעור גבוה של רואי-חשבון ועורכי-דין. היום, מסתבר שעורכי דין צעירים לא קופצים על הצעות למשרה קבועה במשרד יוקרתי, כי תנועה בין משרדים מהווה הזדמנות לקפיצת מדרגה בשכר ובתנאי התעסוקה.
שורשי הבעיה אינם נעוצים בקורונה אלא במודל התעסוקה ובטיב היחסים בין העובדים לחברה. כל עוד העובדים אינם שותפים אלא נתפסים כמשאב, הם יתייחסו לעסק באותה מעשיות אינטרסנטית. מנהלי בתי תוכנה, מסעדות ומוסכים חשופים לבעיה דומה. לדוגמה, בעל עסק ביקש להוכיח את יתרון השקעתו בעובדים מקצועיים לאורך שנים. לאחר שנתיים שלוש הכשרה העובד העלה את דרישות השכר ותנאי התעסוקה. משלא נענה עבר לעבוד אצל המתחרה, שיכל לעמוד בכך מאחר וחסך את ההשקעה בהכשרה.
מה עושים? חושבים אחרת. עד לפני 5 שנים עקרון "הלקוח במרכז" היווה בסיס למודל עסקי. זה נכון גם היום, אך העובדים חשובים לא פחות לחוסנו של העסק. בלי מודל תעסוקתי חדש לא יימצא מזור, ושינוי יחסי השכירות ליחסי שותפות הוא צעד ראשון בכיוון. נדרשת תרבות ארגונית שאיננה רואה בעובדים "הוצאה משתנה" אלא נכס, "הון אנושי" חי.
בשונה מציוד והון, המונחים בספרי החברה, העובדים הולכים בסוף יום העבודה לביתם. יש לתת להם סיבה טובה לחזור למחרת – לא רק כסף, אלא גם תחושת שייכות ושותפות.
בעז תמיר, ILE.
כתיבת תגובה