תחקיר שפרסמו רונן ברגמן ואדם גולדמן ב"ניו יורק טיימס" (1.12.23), חשף כי כשנה לפני שהתממשה, מערך המודיעין של צה"ל הניח את ידיו על תוכנית ההתקפה המלאה של החמאס. האוצר המודיעיני הזה, שקיבל את שם הקוד "חומות יריחו", פירט בדיוק מצמרר את סיפור התקיפה שיצאה אל הפועל ב-7 לאוקטובר. על בסיס התוכנית, בכירי מערך המודיעין של צה"ל יידעו את הצמרת הצבאית והמדינית על פוטנציאל האיום הצומח מדרום. מצגת "חומות יריחו" הייתה רק אחת מאיתותי ההתראה על מלחמה רב-זירתית מתקרבת ובאה, שלא זכו בתשומת הלב הראויה בין השאר משום שעל פי תפיסת הבטחון (הלא כתובה) ששלטה ברמה עד ה-7 לאוקטובר, לא הפלסטינים אלא איראן והפרוקסי שלה חיזבאללה הם האיום המרכזי על מדינת ישראל.
לפיכך, בחמש-עשרה שנות שלטון נתניהו נבנתה תפיסה של "ניהול הסכסוך" מול הפלסטינים והפכה לפרדיגמה הדומיננטית. גם ראש "ממשלת השינוי" נפתלי בנט, אימץ את פרדיגמה זו, או בלשונו "לחיות עם הבעיה הפלסטינית – [זה] כמו [לחיות] עם רסיס בישבן."
בחודש מרץ 2023 הביע שר הבטחון יואב גלנט בפומבי את התנגדותו להמשך החקיקה במסגרת ההפיכה המשטרית לנוכח פוטנציאל האיום הבטחוני. ראש הממשלה נתניהו הגיב בפיטוריו. רבים בציבור הישראלי, שאיבדו את אמונם במניעי ראש הממשלה, חשו בסכנה שבפיטורי שר הביטחון ממניעים פוליטיים ויצאו בהמוניהם לרחובות ב-27 במרץ, שקיבל את הכינוי "ליל גלנט". ראש הממשלה נרתע ובלם את מהלך ההדחה. המחאה הוכחה כאפקטיבית.
אך למרות הגיבוי הציבורי שהוענק להם, שר הבטחון והפיקוד העליון בצה"ל התאימו עצמם לתרבות ארגונית סמכותנית: חשיבה ביקורתית, הרמת דגלים אדומים וניסיונות לערער את פרדיגמת "ניהול הסכסוך" עלולים לחסל את הקריירות שלהם.
המשך זרימת המידע ומיצוי נתוני המודיעין לא סדקו את חומת האטימות. בתחילת הקיץ, כשלושה חודשים לפני מתקפת הטרור הרצחנית, התריעה חוקרת חמאס, נגדית ביחידת 8200, על הצטברות סימנים מעידים למלחמה: יחידות הנוח'בה של החמאס משלימות את בניין הכוח ונערכות לפעולה. אפילו באתרי החמאס הגלויים ניתן היה לצפות בסרטונים של המוני מפגינים הנערכים לפריצת הגדר ובתרגילי יחידות הנוח'בה התואמים את מתווה "חומות יריחו".
ב-24 ביולי, לקראת ההצבעה על אישור חוק יסוד "הסרת עילת הסבירות", הגיעו ראשי אגפי המודיעין והמבצעים לכנסת להעביר את המידע המודיעיני ולהתריע על סדקים במוכנות צה"ל. הם התריעו שאל הציר האיראני מצטרף החמאס. המציאות הקשה בעזה, ואידיאולוגיית הג'יהאד המוסלמי שעשתה לה נפשות, לא היו צפויים להערכתם להישאר בבחינת "רסיס בישבן", אלא להוביל למחלה ממארת. ראש הממשלה ושרי הקבינט לא טרחו להאזין לדבריהם.
גם אם בכירי צה"ל והשב"כ נואשו מהשיח עם הדרג הפוליטי, מחובתם היה לא רק להעלות את רמת הכוננות של חיל האויר והכוחות הסדירים של פיקוד דרום, אלא גם להרים דגל אדום ואם נדרש – גם להטיח בפני הפוליטיקאים (והציבור) את המשמעות הקיומית של תמונת המודיעין שהייתה כאמור בידיהם. גם דיווחי התצפיתניות על פעילות חריגה בסמוך לגדר, שעות לפני פריצתה, לא הספיקו בכדי להגביר את הערנות. בבוקר ה-7 באוקטובר ההתראות התממשו. "חומות יריחו" קרסו.
מנהיגים צבאיים שהפגינו עוז רוח בשדה הקרב, גילו נרפות ואולי אפילו פחדנות אל מול הפוליטיקאים. חובתם הייתה להתריע בשער על הסכנות הנגזרות מתמונת המודיעין, ולו במחיר אובדן הקריירה האישית של כל אחד מהם.
לאחר כמה ימים שבהם הופנמו עומק והיקף המחדל, הפיקוד העליון של צה"ל התעשת ולקח אחריות. כעת עליהם לתקן ולהתמודד עם הדרג הפוליטי. התרבות הארגונית בצה"ל חייבת להשתנות. לימוד והפקת לקחים בזמן אמת חיוניים לעיצוב שלביה הבאים של המערכה הנמצאת בעיצומה, ושככל הנראה תימשך בעצימות זו או אחרת עוד זמן ארוך. כך לדוגמה, לו אחרי הירי הקטלני ביובל קסטלמן ז"ל ב-1 בדצמבר, היו יוצאים הרמטכ"ל הלוי, יחד עם סגל הפיקוד הבכיר בצה"ל ובמשטרה, בקריאה ציבורית שלא יורים באדם המרים ידיים לאות כניעה או מניף דגל לבן, אולי היה נמנע אסון הריגת שלושת החטופים ב-15 לדצמבר.
עוד בטרם יפרשו (כמצופה מהם) מן השירות, על בכירי צה"ל, השב"כ והמשטרה להשלים את המשימה. עליהם לנטרל כל אינטרס (פוליטי) זר, להיאבק על עמדתם המקצועית, ולדרוש מהדרג הפוליטי הגדרה בת מדידה ליעדי המערכה. על יעדים אלה לשקף, בהיפוך הסדר, את אבחנתו של קלאוזביץ', לפיה הדיפלומטיה, ההסדרים המדיניים והשיח הציבורי הם המשכם של המהלכים הצבאיים בכלים אחרים.
בעז תמיר, ILE.
כתיבת תגובה