כשחבר היה חבר, וסיפור היה סיפור

אם אנחנו רוצים להבין את הקשר בין מדיה חברתית למצבנו הנפשי והחברתי, אנחנו צריכים להבין איך המדיה החברתית שינתה את המשמעות של המילה "חבר".

הימים היחפים של בנימינה –
כן, אני זוכר, הכל זרם לאט,
השמש לא מיהר
אנשים אמרו שלום,
חבר היה חבר.

(אהוד מנור, מתוך "ימי בנימינה")

"בתוך קצת יותר מעשור פייסבוק הצליחה לשנות לא רק את הרשת אלא גם את החיים עצמם" (15 שנים לפייסבוק, TheMarker). מהפיכת התקשורת והטכנולוגיה סייעה לנו במהלך פנדמיית הקורונה לשמור על קשר עם מקום העבודה, החברים ובני המשפחה מבלי לסכן את בריאותנו. היא גם נתנה לנו הזדמנות ליצור קשרים חדשים עם אנשים שמעולם לא פגשנו ושעמם אנחנו חולקים את האמונות והערכים שלנו. הניתוק הפיזי המחיש את הצורך בקשר אנושי וחברתי.
בתוך כך התעצם גם האופן שבו המדיה החברתית שינתה את השימוש שלנו במילים רבות משמעות בתרבות: חבר. קהילה. סיפור. אך יותר מכל העצימה את הנטייה האנושית להציג את עצמנו כמותג. שמתם לב כמה מרכזית היא מדידת ההצלחה ברשתות הללו – כמה לייקים? כמה "חברים"? המאמץ האובססיבי לרכישתם הוא הרסני. מהם חברים בקליק? מהי קהילה ללא מחויבות?
האם אפשר ללמוד מניסיוננו בשנת ההתמודדות בקורונה? כיצד נוכל למזער את נזקי החיים ברשתות החברתיות ולהנות מיתרון הטכנולוגיה, חופש המידע ונגישות (גלובלית) פתוחה?
המהפכה הטכנולוגית לא שינתה את הפיזיולוגיה והפסיכולוגיה האנושית. עשרות אלפי שנים האדם פועל כיצור חברתי. זיכרונות הם מרכיב מרכזי בזהות היחיד ומעצבים גם את הקהילות שלנו. כל זכרון עשוי מחוויה, זמן ומקום, והמוח שלנו בנוי לתייגו לאפיקים רגשיים כמו ערגה, אהבה, געגועים, כעס ואפילו פחד. סיפור הזכרונות האישי נושא פוטנציאל של ריפוי. שיתוף עם אחרים – בסיטואציה מיטיבה ולא דורסנית – יכול לסייע לנו להפוך את עברנו למשענת ולא למשקולת.
על פי מאיה מגנט, חוקרת חינוך מיני ואינטימיות במרחב הדיגיטלי, "כאשר אנחנו נמצאים אונליין אנחנו מרגישים בטוחים יותר: אנחנו יכולים בכל רגע להתנתק. מרגישים בשליטה מכיוון שאנחנו יכולים לערוך ולשנות את התגובות שלנו. תחושת הביטחון הזאת עשויה לגרום לנו מצד אחד להיפתח יותר ולהעז לדבר על נושאים שאופליין לא היינו מעזים לפתוח. מצד שני זה עלול לגרום לנו להתנהג כפי שלא היינו מעזים להתנהג במציאות – בריונות, אלימות, פגיעה וכו'. קביעת כללי קהילה ברורים, שימוש בטכניקות של סינון תוכן ומודעות לאתגרים אלו של הרשת יכולה לסייע להפחית מקרים פוגעניים ולהגביר את הצדדים החיובים של השימוש ברשתות החברתיות."
כיצד נעשה זאת? רשת חברתית מיטיבה מעוררת במשתתפים חיבור אישי ואמון הדדי. איכות הרשת נבחנת באפשרות של כל משתתפ.ת להציג זהות אותנטית מורכבת במרחב בו מתקיימת תרבות הקשבה פעילה. המקשיב.ה לסיפור נושא.ת באחריות אמפתית: מגיב.ה ושואל.ת על מנת להבין ומביא.ה לשיח את נקודת מבטה, גם הביקורתית, מתוך עמדת חמלה וכבוד. התוכן המייחד את הרשת מזמין הקשבה כזו – סיפורי אמת, נטועים בזמן ומקום, המתעדים זיכרונות משמעותיים בקולו של בעל הזיכרון.
לשם כך, על פי מאיה מגנט "מוטב לשאוב השראה מהאינטרנט ה'ישן' של סוף שנות התשעים והאלפיים המוקדמות והאופן בו נוהלו פורומים וקהילות אינטרנטיות." דוגמה לכך היא תרבות הקהילה ב-'וויקיפדיה'.
מרטין לותר קינג היה משוכנע ש"אנשים שונאים זה את זה משום שהם מפחדים זה מזה. הם מפחדים אחד מהשני כי הם לא מכירים אחד את השני. והם לא מכירים אחד את השני כי הם לא מתקשרים אחד עם השני. והם לא מתקשרים אחד עם השני כי הם מופרדים אחד מהשני."
אנחנו צריכים לתקשר אחד עם השני בדרך של היכרות אמפתית – בקולנו ובמקום בו אנו חיים, לא בציוץ בן 70 תווים המושמע מגרונה של אישיות אוואטרית (Avatar) מלאכותית. אולי הסיפורים האלה יטו עלינו שעת חסד, שעליה כתב עמיחי:

ומי שזוכר את ילדותו יותר
מן האחרים הוא המנצח,
אם בכלל יש מנצחים.
(יהודה עמיחי, מתוך "שעת החסד")

בעז תמיר, ILE.