לבנות קהילה בה נרצה לחיות

מרץ 24, 2020 • בלוג • Boaz Tamir

על מנת להמשיך ולצמוח עלינו ללמוד לא רק כיצד לשרוד את המשבר, אלא איך להיבנות ממנו.

בימים האחרונים של שנת 2019 קיבלתי בדאר מעטפה ובתוכה תעודת אזרח ותיק. ההכרה המפוקפקת הוענקה לי ברגע השיא, לתחושתי, של התפתחותי האישית, המקצועית והחברתית. עכשיו לפרוש?

ידידי המוסיקאי כבר בשנות השמונים לחייו, אמנם ממשיך להיות פעיל בהלחנה ובהדרכת הרכבים קאמריים, מוסיקאים וזמרים, אך חושש שבעקבות תשישותו הגופנית יתקשה להמשיך בפעילותו. ההתבוננות בו ממחישה לי שזקנתו של אדם לא נקבעת על בסיס המועד בו נולד, אלא בהתייחס למידת יכולתו לממש את תכלית חייו. שיתפתי אותו בתחושתי: “אתה רלוונטי כשאתה יוצר מוסיקה, כשתלמידים מבקשים לקבל את הדרכתך וכשיש מי שאוהב את יצירתך.”

נזכרתי באמירתו של הפילוסוף הדני סרן קירקגור “החיים אינם בעיה שצריכה לבוא על פתרונה, אלא מציאות שבה צריך להתנסות.” החלטתי לנסות ולהתנסות. להמשיך את מה שכינה חנוך לוין “מלאכת החיים.” יתכן שלפניי עוד רבע מאה בשלב שכינה צבי לניר “עת התבונה”. עכשיו זה הרגע. להיות רלוונטי.

רלוונטי למי? לקהילת הייחוס שלי – לבנות קהילה בה אני רוצה לחיות. עבורי מדובר באשכול קהילות המורכב מפעילי תפיסת הניהול Lean בעולם, מקהילת היזמים וחוקרי ההיסטוריה של התפתחות התעשייה, מהקהילה האזרחית בישראל, וכמובן המשפחה ומעגל החברים הקרובים. כולנו מחוברים למערכת קהילות נושמת שלאורך מסע החיים משתנה, מתפרקת ומתגבשת בנסיבות הזמן.

מצויד ברעיון חדש, החייתי מערכת קשרים עם קבוצה של מנהלות ומנהלים, יזמים, תעשיינים, אנשי טכנולוגיה, בכירים במערכת הבריאות והרפואה, כספים וביטוח, בכירים לשעבר במערכת הביטחון ואנשי שיווק ותפעול אותם ליוויתי כמנחה מקצועי בתהליך לשינוי תפיסת הניהול – Lean Transformation. שמחתי לגלות כי התכלית “לבנות קהילה בה אני רוצה לחיות” משותפת לכולם. תוך תקופה קצרה נבנתה קבוצת עבודה. קהילה יזמית שהחליטה לצאת למסע משותף במימוש תכלית בניית קהילה לבני ‘גיל התבונה’. השם הזמני שניתן הפך לקבוצה פעילה ברשת החברתית: מיזם קהילה.

פנדמיית הקורונה האיצה את התגבשות הקבוצה והפכה את הרעיון לרלוונטי מאוד. משבר הקורונה משמש לנו מעבדה לבחינת רעיונותינו. בני גיל התבונה הוגדרו כאוכלוסייה בסיכון והונחו להסתגר בבתים, ובני משפחותיהם המובטלים מעבודה ולימודים מנועים מלפגוש אותם. חבריי מעידים כי מצוקת הבדידות עולה על הפחד מנגיף הקורונה.

הצגתי לקבוצת המיזם את מתודת תפיסת עיצוב המוצר על פי עקרונות ה-LPPD וה-Lean Startup כמסגרת לעבודה (בימי קורונה). קבענו כללי עבודה למסגרת גמישה (Agile) במקטעים שבועיים (Sprints) בהם ייבחנו הלכה למעשה רעיונות המיזם.

בשבוע הראשון לפעילות הוחלט להניע מעגל בחינה (PDCA) כצעד ראשון בתכנית למידה דינמית (Planning). הרעיון הבסיסי הוא יצירת קהילה סביב הסבים והסבתות, שתחל בגרעין המשפחתי ותתרחב למעגלי מקורבים על בסיס אמון והיכרות. הדור הצעיר יקבל על עצמו את שמירת הקשר עם סבתא וסבא (ביולוגיים או מאומצים).

הצורך ביצירת מסגרת וסדר יום מובנה הוביל לעיצוב יומן אירועים קהילתי – “היומן של סבתא וסבא” – שישמש פלטפורמה למפגשים ווירטואליים קצרים בין הצעירים Caregivers)) המחויבים ובין הסבים הספונים בבתיהם. אחד מבני המשפחה ייקח על עצמו/ה את תפקיד “מארגן הקהילה“: מי צפוי להתקשר, מתי, ומה תוכן השיחה.

כבר כעבור יום התחילו להגיע התגובות. הנה כמה משפטים מתוכן:

  • אתמול עלינו לאוויר כל הילדים וכל הנכדים, כולל מעבר לים, ב-zoom… כל נכד קיבל זמן על מנת לשמח את כל האחרים…”
  • “שמונת הנכדים והנכדות (בני שמונה עד 32) פתחו אתמול קבוצה עם סבא וסבתא. התחיל סבב שיחות וידאו. היה שמח. הדבר הראשון שהבנו הוא שצריך להחליף את המכשיר הנייד של אבא שלי…”
  • “בימים אלה ההורים ודודה שלי מבודדים לגמרי (בני 65+), בשגרה הם אנשים מאוד פעילים ועוזרים עם הנכדים… מאז אתמול דודה שלי שולחת לבת שלי סרטונים שבהם היא מקריאה לה סיפורים שהקטנה אוהבת. שתיהן מאוד מרוצות מהעניין…”
  • “אנחנו שדרגנו קבוצה שהייתה פעילה. שינינו את השם הקבוצה המשפחתית ל-‘כולנו פה בשביל סבא וסבתא’. …כמובן שכולם בשמחה שבצו את עצמם. מסתבר שהם ממש לא משועממים… מבחינתם הכל כרגיל😬. אבל אנחנו את שלנו עושים…”

כוחה של תכלית

משבר הקורונה, שניחת עלינו חודשיים לאחר שקיבלתי את תעודת האזרח הוותיק, גילה לי שאני יכול להיות עדיין רלוונטי. חוסן (Resiliency) אישי, ארגוני וחברתי הוא דבר חשוב כדי לעמוד במשברים, אך לכל אחד ואחת מאתנו נחוצה גם תכלית שלמענה יקום בבוקר למלאכת החיים וימשיך להיות רלוונטי. על מנת להמשיך ולצמוח עלינו ללמוד לא רק כיצד לשרוד את המשבר, אלא איך להיבנות ממנו.

אחת מחברות קבוצת המיזם כתבה: “המיזם והפעילות בקבוצה משמשים לי צינור חמצן באווירה של מחנק.” החמצן שלי הוא הקהילה איתה ובתוכה אני מבקש להמשיך לחיות.

בעז תמיר, ILE.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.