מאומת סטארט-אפ לאומת ארט-אפ

תכלית המיזם Artup-Planet: יצירת במה דיגיטלית חיה כקטגוריה חדשנית לאומנויות הבמה במרחב המקוון

מאז שחר ההיסטוריה המין האנושי התכנס לריטואלים חברתיים סביב המדורה, בכיכר השוק, באצטדיון או מול בימות התיאטרון, הקונצרטים ובתי התפילה. עצירת הכינוסים החברתיים בימי הקורונה קוטעת מסורת עתיקת-יומין המשרתת צורך אנושי חברתי ואישי.

ההתכנסות החברתית מורכבת מצפייה והשתתפות פעילה. הצפייה בתוכן המוצג על הבמה משתלבת בצורך לראות ולהיראות, להיות נוכח ושייך לשבט, לקהילה או לעדה. ההתכנסות לא רק משקפת את הצופן החברתי והאישי, אלא גם יוצרת ומעצבת אותו.

תעשיית הבמה עוברת זעזוע בימי משבר הקורונה. יוצרי אמנות הבמה נדחקו לשולי החברה והפכו בטלים מעבודה. אך תרבות חיה, איכותית וערכית עדיין מהווה את נשמת אפה של חברה בריאה. זה הרגע להשתחרר מתחושת הקורבנות ולהשתנות בהתאמה לסביבה החדשה, מבלי לשגות באשליה שניתן להחזיר את המצב לקדמותו.

האם יש נשמה במרחב דיגיטלי?

התקשורת הדיגיטלית משמשת בימים אלה אלטרנטיבה מקוונת למפגשים בין אישיים וקבוצתיים, המגשרת על פער גיאוגרפי וריחוק חברתי. כך גם לגבי היכולת לשימור הכלכלה, העבודה והמסחר מהבית, ואפילו – לכאורה לפחות – בתחום החינוך וההוראה. הכפר הגלובלי וכיכר השוק המסורתית עברו למרחב המקוון – אולם מה יהא על התרבות, האומנויות וכל הפעילות האנושית המחייבת מפגשים פנים אל פנים?

מסתבר שחוויית המרחב הדיגיטלי המקוון נעדרת משהו, שאולי ניתן לכנותו 'נשמה'. הניסיונות להעביר למרחב המקוון מופעי תיאטרון, קונצרט או מחול טרם הצליחו לפצח את סוד הקסם החוויתי המצוי במפגש פנים אל פנים באולם, את החלפת המבטים הבלתי אמצעית בין השחקנית לצופים בקהל, ואת היציאה מהבית למפגש חברתי כדי להשתייך לקהל, לספר שהייתי שם ולשתף בחוויות האירוע. רבים מאתנו זוכרים את חוויית סדר פסח המקוון 2020 כמכוננת. האם ניתן לשמר את אמנות הבמה בהוויה דיגיטלית-מקוונת?

אמנות עם אמירה חברתית

כפי שציינתי בטור קודם מרחב היצירה של התיאטרון הישראלי קופא על שמריו כבר 25 שנה. אמנם במשך השנים נוצרו בו הצגות טובות מבחינה אמנותית, אך אמירה חברתית בועטת שמאתגרת את השיח הציבורי נוצרת היום רק בתחום הפרינג'. במקום לשמש מראה חברתית, לחדור ללב ולהכות בבטן, הפקות התיאטרון ניסו למלא אולמות, ולכן כיוונו למכנה משותף נמוך המספק בידור קל.

אמני ועובדי הבמה היו מודעים למצב, אך נאלצו להתפרנס. תמיכת המדינה והשלטון המקומי רחוקים מלאפשר את קיומו של תיאטרון עצמאי, ומצמצמים את חופש היצירה. הנהלות מוסדות התרבות והמפיקים אינם מוכנים, ואולי לא יכולים, לקחת את הסיכון בכדי לשנות את הפרדיגמה. כעת, קהל שוחרי התיאטרון וצרכני אמנות הבמה לא יכול להשתתף בריטואל החברתי שהיה חלק מאורחות חייו וזהותו.

סגירת האולמות בימי הקורונה יוצרת הזדמנות נדירה לערעור הפרדיגמה הקיימת ושינוי המרחב של אמנות הבמה. ישנו צורך מובהק בפיתוח במה דיגיטלית הרב-ממדית. לא פורמט דיגיטלי של אמנות הבמה כמו הצגת תיאטרון מצולמת, אלא קטגוריה חדשה ופלטפורמה טכנולוגית – דרך חדשה להפקת אירוע תיאטרלי מחוץ לגבולות האולם ומסגרת הבמה המוכרת. הקטגוריה התיאטרלית החדשה תהווה אירוע חי ודינמי מתוך ההתרחשות בזמן אמת, באינטראקציה מתמדת ובלתי אמצעית עם הצופים בבית. ברור כי צרכן המופע חייב לנכוח ולקחת חלק בהתרחשות הדרמטית בדרך כלשהי, כפי שנכח בגופו באולם.

כל אלה מניעים את צוות המיזם Artup-Planet – קבוצת יוצרים ויזמי טכנולוגיה – לצאת למסע לפיצוח הצופן לשחזור הוויית המופע כאירוע חי במרחב הבמה הדיגיטלית. מוקד המחקר של צוות המיזם מכוון לפיתוח פלטפורמה אמנותית-טכנולוגית שתצליח ללכוד את קסם ההשתתפות באירוע החד-פעמי של המופע הבימתי.

המיזם הציב לעצמו ייעוד אסטרטגי כפול: שינוי הפרדיגמה של מרחב היצירה של אמנות הבמה, ובניית קטגוריה חדשנית שתשמש נתיב לחידוש היצירה עבור האמנים, היוצרים ומוסדות התיאטרון, המחול והמוסיקה. אלה הם שני האדנים הנחוצים כדי לשמר את הקסם הבימתי ולשבור את תקרת הזכוכית בביקוש לתרבות הבמה.

המיזם מבקש לשנות את מודל היצירה והצריכה של אמנות הבמה ובכך להפוך את ימי הקורונה הכאוטיים מאיום להזדמנות. אמנות עם מסר אישי וחברתי, המשוחררת מתלות כלכלית במוסדות השלטון, תשיב רוח חיים לעשייה האמנותית, ותחזיר את מעמדם החברתי והכלכלי של האמנים היוצרים למקומם הראוי.

בעז תמיר, ILE.