משבר הקורונה הוא הזדמנות מיוחדת לבחינת כישורי הניהול וההנהגה של הפוליטיקאים שלנו. הוויתור על ניהול המשבר בדרך של התלבטות ולמידה ועל בסיס חשיבה ביקורתית, איננו מבשר טובות באשר ליכולת להתמודד עמו.
בין יכולת פוליטית ליכולת ניהולית
לעיתים קרובות נראה פוליטיקאים שהצליחו להיבחר לתפקיד רם-מעלה מציגים כישורי הנהגה וניהול כושלים המונעים מהם למלא את שליחותם בהצלחה. אם אינם יודעים לנהל מערכות מורכבות, ישאל הצופה בבית, על סמך מה נבחרו לתפקידם?
יש להבחין בין היכולת הפוליטית: הכישורים להיבחר לתפקיד ולהתקדם בסולם ההיררכי, ובין היכולת הניהולית-מנהיגותית: הכישורים לנהל ולנווט מערכת ארגונית אל מול היעדים והאתגרים העומדים בפניה. תכלית הפוליטיקאי היא למעשה הוא עצמו: להיבחר ולשמר את תפקידו ומעמדו, בעוד תכלית המנהיג להוביל את ארגונו אל מקום מבטחים. לרוב הפוליטיקאים יש גם שמץ של יכולת ניהולית, אך כפילות האינטרסים מעצבת את דפוס קבלת ההחלטות שלהם.
הצורך להמשיך ולהיבחר גורם לפוליטיקאי, אם הינו מיומן, לעצב תמונת מציאות ומסגרת שיח שישרתו את קמפיין הבחירות (המתמשך) שלו. מטבעו הפוליטיקאי מכוון לטווח המיידי והרגשי. על מנת לרצות ציבור רחב ולהימנע מביקורת ציבורית על טעויות, הפוליטיקאי יימנע מהתמודדות עם דילמות, מקביעת עמדה ברורה ומלקיחת אחריות על החלטות שעשויות להתברר כמוטעות. מאותן סיבות גם יתקשה לבחון מחדש ולשנות כיוון על בסיס הפקת לקחים – דפוס התנהגות מסוכן במיוחד כשמדובר בניהול משבר בסביבה סבוכה וחסרת וודאות. במקום זאת יעדיף להקיף עצמו בחברי מטה חנפנים ונאמנים, וידחה כל יוזמה או רעיון שהגיעו ממישהו שעלול לגנוב לו את אור הזרקורים.
מי מנהל את המשבר אצלנו?
טעות בשיקול דעת הוא מצב טבעי צפוי לכל מקבל החלטות בתנאי אי-וודאות בדילמות סבוכות. אך בעוד מנהיג מסוגל לשלם מחיר ולקבל אחריות על החלטותיו, הפוליטיקאי יעדיף לעסוק בייפוי המציאות, הפחדה או ציוצי האשמות מאשר בהערכת מצב, בזיהוי בעיות השורש, בעיצוב מדיניות ובגיוס המשאבים למימושה.
משבר הקורונה הוא הזדמנות מיוחדת לבחינת כישורי הניהול וההנהגה של הפוליטיקאים שלנו. מרגע שהחלה המגפה ההנהגה הפוליטית (והמקצועית במשרדי הבריאות והאוצר) נצמדה לשיקולי תדמית ורייטינג. חוסר המוכנות כולל מחסור בערכות בדיקה והנשמה ומיטות אשפוז לטיפול נמרץ, לצד חוסר היערכות של הצוותים הרפואיים והעורף הכלכלי. ללא מידע מהימן על המצב ועל אסטרטגיית היציאה מהמשבר, קשה לצפות מהציבור שייתן אמון בהנהגה הפוליטית ויירתם לאתגר לאורך זמן.
במקום להתמודד עם המתח בין המענה הרפואי והמחיר הכלכלי, הדילמות מוכחשות ובהמשך מודחקות. ההנהגה הפוליטית מתקשה לעצב מדיניות כלכלית שתתמוך באסטרטגיית הבידוד הרפואי. כששיעור האבטלה מתקרב ל 25% מסך המועסקים, מעל מיליון עובדים פוטרו ומאות אלפי עצמאיים ועסקים נמצאים בקריסה, הממשלה הגיבה עם תכנית כלכלית מאולתרת. הפוליטיקאים המבועתים מתגובת הציבור, ומתקשים להתמודד עם תמונת המציאות והזעם הציבורי המאיים על מעמדם, מציעה פתרונות פלסטר ריאקטיביים במקום חזון פרואקטיבי.
החלופה הנדרשת: מנהיגות הבונה אמון
הדרך בה יוכל הפוליטיקאי להפוך למנהיג הנושא באחריות ומקבל החלטות היא לבנות את אמון הציבור באמצעות, יושרה, ערבות הדדית, שקיפות ודוגמה אישית. דפוס ההתמודדות עם משבר סבוך נע על דרך ההתלבטות והלמידה ועל בסיס חשיבה ביקורתית. כל אלה לא יוכלו להתקיים ללא בסיס יציב של אמון הציבור. אמון הוא ההון החברתי החיוני לפעולת המנהיג וקשריו עם קהילתו, ואילו מדינת ישראל נכנסת למשבר הקורונה עם חברה קרועה ורמת אמון נמוכה לפוליטיקאים ולמוסדות השלטון והמשפט.
מנהיג חייב לנהוג בענווה. עליו לצייר בפני הציבור את תמונת המציאות באופן חד וברור. הוא משתף וחושף את שיקוליו לביקורת ציבורית ואת הנחות העבודה לבחינה בניסויים אמפיריים על מנת שיוכל לחקור טעויות ולשנות כיוון מוקדם, לפני שיתברר שהמערכת נעה בדרך ללא מוצא.
פול לוי, שנכנס לתפקידו כמנכ"ל המרכז הרפואי בית ישראל בבוסטון החליט להתמודד עם מפגעי הזיהומים והשגיאות הרפואיות בבית החולים בדרך של כתיבת פוסט שבועי (Running hospital) בה דיווח לציבור הרחב "כמה חולים מתו השבוע משגיאות של הצוותים הרפואיים" – רמת שקיפות שפוליטיקאי לא יסתכן בה. להפתעת דירקטוריון והנהלת המרכז הרפואי, מדיניות השקיפות הציבורית שכללה חשיפת האמת וקבלת אחריות על המציאות העלתה את אמון הציבור בצוות הרפואי.
עד רגעים אלה נראה שההנהגה הלאומית דבקה בעמדת הפוליטיקאים, והוויתור על לקיחת אחריות על ניהול המשבר איננו מבשר טובות באשר ליכולת להתמודד עמו. גם אם תושג לבסוף שליטה בהתפשטות הפנדמיה, המחיר הכלכלי-חברתי הכבד עלול לחרוץ את גורלם הפוליטי של אלה שלא העזו לנהוג כמנהיגים, והסתפקו בלהיות פשוט – פוליטיקאים.
בעז תמיר, ILE.
כתיבת תגובה