בליל שבת האחרון נהגתי בחוסר זהירות, נפלתי ונחבלתי בראשי. רק לאחר כמה דקות של התאוששות הצלחתי לעצור את הדם הניגר. "רק לא מיון! ועוד בסופ"ש… מי יסתכל עלי? אמתין ליום ראשון ואגש למרפאה הקהילתית בזכרון יעקב."
מעבודתי המקצועית כמומחה לשיפור תהליכי ניהול במערכות בריאות (Lean Healthcare) ביקרתי בבתי חולים מובילים בארה"ב ואירופה. ליוויתי מספר מרכזים רפואיים בישראל. כבר נוכחתי לדעת שמחלקות הרפואה הדחופה וחדרי המיון הם השיקוף המהימן ביותר של איכות השירות והטיפול במרכזים הרפואיים, וכי זוהי הבטן הרכה של בית החולים מכל הבחינות – ארגונית, ניהולית ומקצועית. כמה ביקורת ותסכול, ולעיתים אף אלימות, עוברים הצוותים הרפואיים הנאלצים להתמודד עם גלי עומס ששוחקים ומתסכלים את המערכת, את המטפלים והמטופלים.
המיון ההיברידי של קופת החולים "מאוחדת" מיהר לשלוח אותי לחדר מיון. על אף החששות בחרתי בחדר המיון של בית החולים הלל יפה, הקרוב למקום מגוריי.
מהרגע שהגעתי למיון, ובכל שלב במהלך שלוש השעות הבאות, הופתעתי לטובה מהארגון, מהיחס ומהטיפול. מהתחלה ועד לסיום שהותי ליוו אותי עדכוני ס.מ.ס והפיגו כליל את החשש שמא נשכחתי ועליי להתרוצץ ולנסות להתחרות על תשומת לבם של אנשי צוות המוקפים מכל עבר במצוקות. ממש להפך.
לאחר רישום במרכז הקבלה הופניתי על ידי האח במיון למסלול הכירורגי. לאחר המתנה הגיע ד"ר אהוד גיאת. ד"ר גיאת עבר לתחקיר הרקע ותיעוד ההיסטוריה הרפואית שלי. לא זכרתי מה מינון האספרין המניעתי שאני לוקח שנים. הרופא הצעיר ניסה לרענן את זכרוני בעזרת צילומי קופסאות האספרין ממכשיר הסלולרי שלו. "קדימה, נצא לחדר הטיפולים", סיכם.
בחדר הטיפול הכירורגי התפעלתי משיתוף הפעולה בין הרופאים המומחים והמתמחים. הרגשתי שהם חולקים את משימות הטיפול ביניהם באופן שכל מטרתו להעניק לי את הטיפול הטוב והמקצועי ביותר (וזאת בניגוד לכל החששות המקובלים מחדרי מיון, בייחוד בסופ"ש). הכירורג ד"ר ג'מאל יונס, איש נעים הליכות ובעל דיבור שקט ומעורר אמון, ניסה לחסום את זרימת הדם. רגע לפני שהזריק את ההרדמה המקומית לפני תפירת החתך, החליט לצאת ולקרוא לעזרתו את הרופאה הכירורגית ד"ר הילה סטלר. "באתי לעזור", קראה לעבר הצוות ברוח שובבה, כשנכנסה לחדר הטיפולים כשהיא מלווה במתמחה נוסף ד"ר גל גרבר. ד"ר סטלר פנתה לעבודת הגילוח, ההרדמה המקומית והתפירה. לאחר שסיימה שלושה-ארבעה תפרים, השאירה את סיום מלאכת התפירה לד"ר יונס. לאור ההתפעלות מידי האומן שלה, ד"ר סטלר הציגה בגאווה את תמונות היצירה בקפה שיצרה כשעבדה לפרנסתה כבריסטה בבתי קפה לאורך שנות לימודי הרפואה וההתמחות, ומיהרה להמשך משימותיה.
"מה שנותר, כך על פי ד"ר אהוד גיאת שהפך בפועל למנהל האירוע (Case manager), "לגשת לבדיקת ה-CT וקבלת חיסון טטנוס. בדיקת ה-CT תיערך בהקדם, התשובה תגיע לאחר שעתיים שלוש." מה? שאלתי בתימהון, "שעתיים שלוש?", "כך זה בסופ"ש כשנותר רדיולוג כונן יחיד בכל מערך ההדמיה של בית החולים." ואכן כך התנהל התהליך. המתנה קצרה לבדיקת ה-CT, וציפייה ארוכה לתוצאות. ההמתנה ליד חדר הכירורגים שבינתיים קיבלו מטופלים נוספים התארכה, אבל גם שם דאגו הרופאים ביוזמתם להבהיר לנו שלא נשכחנו "לפני רבע שעה בדקתי ועדיין לא הגיע הפיענוח של ה-CT".
אני ואשתי שליוותה אותי הרגשנו שהיה לנו גם מזל: עומס סביר, קבלה יעילה ונעימה, יחס אנושי ומקצועי. אבל כאשר כל "המזל" הזה מתאפשר, אפשר להסיק שמעבר לו יש בסיס של טוב מקצועי, ארגוני ואנושי. המגוון המקצועי, הלאומי והמגדרי הקרין לטובה על כלל המטופלים ומלוויהם, ובעיקר המחיש לנו כיצד עשויה להראות שגרה מתוקנת.
הביקור הכפוי בבית החולים הפך לאירוע מעורר השראה. בניגוד לכל הציפיות, יצאתי עם תקווה שמשהו מהאווירה בחדר המיון (דווקא מכל המקומות!) יחלחל מבית החולים החוצה, בימים גורליים אלו של חירום מנהיגותי וחברתי.
זכרון יעקב,
16.07.23.
בעז תמיר, ILE.
כתיבת תגובה