השבת האמון בין החברה האזרחית למערכת השלטון היא דוגמה טובה לתכלית למחאה הנוכחית, והנרטיב מעורר התקווה צריך לכלול הקמת מועצת-עם לצד שלוש הרשויות
"שינוי מוביל לאכזבה אם אינו בר קיימא. טרנספורמציה היא שינוי בר קיימא, וניתן להשיגה באמצעות תרגול" (ב.ק.ס איינגאר)
בפעם הראשונה שנפגשנו על הגשרים, בבלפור או בקיסריה חשנו בלהט, בהתרגשות, בתקווה. אי אפשר היה שלא להתפעם מן הקרנבל המתנהל ללא בימה מרכזית. בפעם השנייה חלקנו את הזעם על כשלי ההנהגה. בשלישית התנחמנו ביצירתיות, שחיפתה על האופק העמום. במפגש הרביעי עלו השאלות לאן זה מוביל? במפגש החמישי החלו להתמעט המשתתפים ולבצבץ הספקות. סימן הקריאה בסופה של הסיסמה "זה לא יגמר עד שביבי יתפטר" הוחלף בסימן שאלה.
מומחי הניהול יטענו כי בלי אסטרטגיה ויעדים אנשי המחאה יפוזרו לכל עבר. האם ייתכן שמתוך בליל הקולות והצבעים תגיח אלטרנטיבה שלטונית? האם המנהיגות האלטרנטיבית תצמח מקרב הפנסיונרים חברי "אין מצב"? האם אנשים מרשימים ונחושים כמו שיקמה ברסלר, סדי בן שטרית או רועי פלג מסתמנים כמנהיגי העתיד? ואולי אלמוני/ת שיגיחו מתוך צעירי "קומי ישראל"?
הכשלים בניהול משבר הקורונה, הזעם הציבורי על השחיתות והפגיעה הישירה בעשרות אלפי עסקים ומאות אלפי אזרחים במעמד הביניים עדיין לא מובילים לשינוי מהותי במערך הכוחות הפוליטי בישראל. ערב פתיחת משפטו של ראש הממשלה המערכת הפוליטית ניצבת בקיפאונה והכנסת מפזרת את עצמה לדעת. גם עדויות של בכירים במערכת הבטחון על פרשת הצוללות וכלי השיט לא מצליחות לערער את יסודות הקואליציה, והסקרים מנבאים את המשך אחיזתו הפוליטית של ראש הממשלה במערכת הקיימת.
המחאה טרם הצליחה לנתק את הקשר הגורדי התודעתי שבין נתניהו לבין החוסן הלאומי של מדינת ישראל. ממשלת ישראל פורשׂת רשתות של מענקים והלוואות למעמד הביניים, וזאת בהוצאה של יותר מ-200 מיליארד ₪ שתמומן באמצעות הגדלת החוב הלאומי ומשכון העתיד. כל אלה מצננים את הזעם הציבורי ואולי משום כך המשבר הכלכלי-חברתי עדיין לא תורגם לזעזוע פוליטי.
הכנסת מפגרת אחרי המציאות
חברי הכנסת ניתקו עצמם מהציבור שבחר בהם והעבירו את נאמנותם לראשי הרשות המבצעת. קואליציית הרשויות, המחוקקת והמבצעת, מבקשת עכשיו להשתלט על הרשות השופטת ובכך, למעשה, להשלים מהפכה שלטונית חוקתית. הנתק ואובדן האמון בין הציבור למשרתיו, יחד עם רפיון שומרי הסף המבוהלים הניצבים מנגד, מותיר את האזרחים חשופים לשרירות לבו של השלטון. בהיעדר ייצוג הולם המאבק הפוליטי עובר לרחוב.
מחאה אפקטיבית נבחנת בעיצוב נרטיב מגובש המכיל תכלית מעוררת תקווה. השבת האמון בין החברה האזרחית למערכת השלטון היא דוגמה טובה לתכלית אשר עשויה להניח את היסודות לתנועת מחאה ציבורית.
כיצד נתרגם את התכלית למעשה? איך נבנה את התהליכים והמשאבים הנדרשים על מנת לשקם את האמון בין האזרח-הריבון לנבחריו? איך נגדיר כללי משחק פוליטיים שישמרו את האינטרס הציבורי לחירות האדם במסגרת מערכת כלכלית-חברתית מורכבת?
ומהם התוצרים המוחשיים ('מה') שישרתו את פעילות המחאה במימוש התכלית (למה) ודרכי הפעולה (איך)?
ערעור (Disruption) המערכת הפוליטית הקיימת הוא שלב הכרחי בעיצוב מערכת חדשה תחתיה. סדרת ניסיונות כושלים של אנשי מחאה שנכנסו לפעילות פוליטית במסגרת הקיימת מוכיחה כי הלחץ החיצוני מן הבסיס אפקטיבי יותר.
ארבע רשויות: מערכת פוליטית משוכללת ויציבה
כשאמצעי התקשורת אינם אפקטיביים וממילא חדלו לשמש "כלב השמירה של הדמוקרטיה", על החברה האזרחית לתפוס את מקומם. תנועת המחאה צריכה לחתור להקמת חברה אזרחית השומרת על האינטרס הציבורי, אשר תצטרף לשלושת הרשויות כרשות רביעית במבנה השלטוני. רשות רביעית אזרחית תגדיר גבולות וכללי משחק, תבטיח את קיומם ותהפוך את נבחרי הציבור למשרתיו.
התרחבות המחאה מחייבת הגדרה רחבה של התכלית שתחבר את כל המשתתפים הפעילים. הפסקת כהונתו של ראש ממשלה המואשם בפלילים ובפגיעה בביטחון ישראל היא הכרחית, אך כתכלית בודדת היא עלולה להעמיק את הנתק בין הציבור לנבחריו, מהלך שאיננו משרת את התכלית, ולהדיר ציבורים רחבים (חרדים, ערבים, אנשי ימין) מהשיח הפוליטי.
בהיעדר חוקה, עם פוליטיקה השבויה בזהויות ועם בליל אמונות, הנחות יסוד וערכים, לא יימצא במערכת הקיימת פתרון להסדרת החיים המשותפים בישראל. האם נשכיל לקיים תהליך לעיצוב מערכת פוליטית בתוכה מתנהלים מאבקים על פי כללי משחק מוסכמים? כי אם לא נוכל לעצב מערכת שלטונית המתנהלת בשקיפות וניקיון כפיים ומקיימת דיאלוג מתמיד ופתוח בין הציבור לנציגיו, אנחנו עלולים להידרדר חלילה להתפרקות מערכות ושפיכות דם, כפי שאירע לדמוקרטיות מפוארות כמו צרפת, גרמניה וארה"ב.
בעז תמיר, ILE.
כתיבת תגובה