בקיץ פוליטי מהביל ומייאש, המהלך המנהיגותי של איימן עודה הוא משב רוח מרענן המזמין רבים מאזרחי ישראל – ערבים ויהודים – להצטרף לשינוי פני המדינה והאזור.
מסע הבחירות של מפלגת העבודה בבחירות 2009 שיווק את אהוד ברק הכריזמטי, הרהוט בסיסמה: "לא סחבק – מנהיג!" היא לא הביאה לו ניצחון. מה שבטוח, זחילתו של ברק לקואליציה עם נתניהו לאחר כישלונו בבחירות הוכיחה ההפך ממנהיגות.
מהי מנהיגות?
לכולנו קל להצביע על מנהיג/ה, אבל אנחנו מתקשים להסביר מדוע. אולי משום כך עדיין לא נמצאה פרדיגמה מוסכמת שתאפשר בניית תכנית הכשרה למנהיגים, למרות שמנהיגות היא מושג שגור. אל הוואקום הזה נוהרים אין ספור יועצים, מאמנים, סדנאות ותוכניות הכשרה, המנסים להפוך מתכת לזהב.
בספרו Fact and Fantasy About Leadership (2012) טוען מיכה פופר (Popper) כי לא ניתן להגדיר את התכונות המאפיינות מנהיג/ה, ולכן מלאכת "ייצור" המנהיגים היא פנטזיה. פופר מציע לשנות את נקודות המבט אל עבר הפסיכולוגיה של המונהגים ("ההולכים שבי אחריו", 2012): "האם מאפייני המשיכה שלנו למנהיגים הם אוניברסליים או תלויי הקשר ותרבות? כיצד נוצרים מיתוסים מסוימים לגבי מנהיגים?"
אם נגדיר מנהיג כאדם הנבחר על ידי שבט בוחריו להוביל שינוי במציאות, הרי שמידת הנאמנות של הבוחרים לדרכו היא המגדירה את איכות מנהיגותו. נקודת המבט של פופר מעמידה בפנינו אפשרויות חדשות להגדרת מדדים כמותיים למנהיגות, ולבניית הכשרה אפקטיבית על-פיהם.
מנהיגים שהוכתרו על ידי בוחריהם
בני גנץ טרם הוכיח עצמו כמנהיג פוליטי. עליו כנראה היה אומר משה דיין "בחור טוב במובן הרע של המילה…". כבד לשון, ללא כריזמה או אסטרטגיה אפקטיבית, גנץ הוביל להישג יוצא דופן בבחירות לכנסת ה-20 כשזכה לקולותיהם של כ-30% מציבור הבוחרים בישראל, מחנה הדומה בגודלו לגרעין הקשה של שבט "רק ביבי" שבחר בנתניהו. האם בני גנץ יצליח לנסח חזון מעורר תקווה שלא מסתכם במנטרה "רק לא ביבי"? אחרת, הסתלקותו של נתניהו מבמת הפוליטיקה הישראלית תקדים רק במעט את התפוגגות המנהיג לרגע בני גנץ.
אם מגדירים מנהיג כאדם שאנשים בוחרים ללכת בעקבותיו, הרי שהאמון הוא הבסיס לכל מנהיגות. ג'ון מיינרד קיינס טען כי "הדבר הקשה ביותר אינו לשכנע אנשים לאמץ רעיונות חדשים אלא לגרום להם להיפרד מרעיונות העבר". לפי תפיסה זו, מנהיגים גדולים מגיחים ברגע מכונן על מנת לתת למי שצועד בעקבותיהם סיבה ובטחון להיפרד מרעיונות העבר על מנת לממש חזון עתידי.
קריאה לציבור הבוחרים להתלכד סביב מטרה משותפת, כמו זו של אובמה "Yes we can!", או להבדיל זו של טראמפ "Let’s make America great again!" עדיין לא מסבירה את בחירתם למנהיגים. רון חפץ ומרטי לינסקי, Heifetz &Linsky, בספרם Leadership on the Line (2002) טוענים כי מנהיגות אמינה נבחנת ברמת הסיכון שהמנהיגים לוקחים בדבקותם ביעדם, ישנן דוגמאות רבות לכך וביניהן מרטין-לותר קינג או יצחק רבין. גם תומס קון (The structure of Scientific Revolutions) מצביע על המחיר הכבד ששילמו לפעמים מהפכנים שפרצו דרך כנגד הזרם בעולם המדע, כדוגמת גלילאו גליליי.
על פי פופר, קון וחפץ, לתואר מנהיגים זכאים אנשים המבינים את חשיבותו של סיפור המעורר הזדהות ותקווה, ובמקום לעצבו על-פי הזרם האופנתי, מעזים להחזיק בו גם אם יעורר בתחילה הזדהות ממיעוט והתנגדות מהכלל. לא פלא כי רבים הם המנהיגים המקדימים את זמנם, ולעתים אף לא זוכים לראות את התגשמות חזונם, אך בנקודה כלשהי בזמן – הם היו העתיד.
כך לדוגמה, אליזבת וורן וברני סנדרס מגיחים כמנהיגים בעלי פוטנציאל לשנות את עתיד המפלגה הדמוקרטית בארה"ב והמחנה הליברלי בעולם כולו. הם מציעים נרטיב מעורר השראה העוסק בשינוי הפרדיגמה הכלכלית-חברתית. שינוי כללי המשחק בפוליטיקה ובכלכלה האמריקנית יכלול לא רק רשת הגנה חברתית על כלל האזרחים, אלא גם שינוי ביחסי הכוחות בין חברות הענק והאלפיון העליון לבין העובדים והצרכנים. עלייתם תהווה מהפך במדיניות של ארה״ב ביחס לאתגר הגדול של דורנו — עצירת ההתחממות הגלובלית ועיצוב מחדש של יחסי אדם-סביבה.
איימן עודה כמנהיג
ההכרזה של ראש הרשימה המשותפת איימן עודה, ערבי פלסטיני אזרח ישראל, על נכונותו להיות שותף לקואליציית מרכז-שמאל כדי לקדם שילוב של ערביי ישראל במוסדות השלטון, נתקבלה על-ידי רבים בביטול. לפי שעה נראה כי הסיכון הפוליטי האישי של עודה גדול מהסיכוי שיצליח להוביל תנועה אזרחית למימוש חזונו.
אך איימן עודה הגיח לפתע כמנהיג המחזיק בנרטיב פורץ-דרך ומזמין רבים להצטרף אליו אל עבר עתיד שייטיב עמם. קריאתו עוררה הדים וחשפה את "המרכז" במערומיו. סקר המכון לדמוקרטיה שנערך לאחרונה, לפיו 81% מהערבים אזרחי ישראל רוצים בצירוף מפלגות ערביות לקואלציה, מעיד כי ציבור רחב עשוי להיענות בעתיד לקריאתו של עודה. דווקא ההתקפה המשולבת של שותפיו ברשימה המשותפת ומתנגדיו במחנה הימין, ואפילו בחלקים מהשמאל הציוני, מעמידה אותו לשיטתם של חפץ ולינסקי באמות מידה של מנהיג ומגבירה את ההערכה אליו.
אמנם, רק שבט תומכים זעיר אימץ לפי שעה את הנרטיב של עודה. אני גיליתי בו נקודת אור בזמן אפל, חיזיון מעורר השראה על חיי אזרחות שוויוניים ברוח מגילת העצמאות. עודה סיפק לשבט בוחריו (פופר) עוגן להיאחז בו בהווה, ויעד ברור להמשך הדרך. הכרזתו מעידה על יציאה למאבק המחזיק פוטנציאל לשינוי הפרדיגמה (קון), תוך נכונות לקחת סיכון אישי, חברתי ופוליטי (חפץ).
בקיץ פוליטי מהביל ומייאש, המהלך המנהיגותי של איימן עודה הוא משב רוח מרענן המזמין רבים מאזרחי ישראל – ערבים ויהודים – להצטרף לשינוי פני המדינה והאזור.
בעז תמיר, ILE.
כתיבת תגובה