קורונה. אובדן פרנסה או הזדמנות? כיצד תוכל תעשיית התרבות להיוולד מחדש מתוך השיתוק הנוכחי?
המדיה הדיגיטלית שינתה מכבר את הדרכים בהן אנחנו צורכים ומייצרים תרבות. ספרים עבי-כרס מפנים מקום למדיומים קצרים ומהירים, וגם שטחיים יותר. המחשה לכך הוא המושג אמל"ק (ארוך מדי, לא קראתי) הנזרק כלפי מי שמעז להעביר מסר החורג ממספר תווי הציוץ בטוויטר.
סרטון ויראלי מתחילת ימי הקורונה הראה צעיר המנסה עד אובדן עשתונות לסייע לאמו להתנהל באפליקציית zoom. חוקר התרבות והספרות אריאל הירשפלד מספר שמצא עצמו מזדהה עם האם דווקא. עם זאת, בימי הקורונה למד כי נפתחו בפניו מרחבים חדשים לפעילות: "אני רואה גם יתרונות בהעברת הרצאות לתלמידיי באוניברסיטה ובהנחיית מפעלי תרבות כמו קונצרטים ואירועי ספרות במרחב המקוון."
רוב מי שעיסוקם כולל מפגש חי בין אנשים לא חש כך כיום. עבור רבים, חוויית המפגש הבין-אישי בין השחקן לצופה, או בין הבמה למאזיני המוסיקה, הלכה לאיבוד יחד עם יכולת ההתפרנסות שלהם. כיצד ניתן להרחיב את גבולות הבמה מהמרחב האנלוגי (הפיזי) למרחב הדיגיטלי? כיצד ניתן להפוך את הבית לחלק מן האולם והאם ניתן לשחזר את החוויה באופן מקוון? האם הנגשת ההתרחשות באולמות המוסיקה, הקתדרות והתיאטרון אל ביתם של שוחרי התרבות המתקשים להגיע לאולם האירוע מסיבות גיאוגרפיות, טכניות או רפואיות היא שאלה טכנולוגית? ואולי אין היא טכנית בלבד?
לבור את הבר מן התבן בעולם המקוון
הערוצים והפלטפורמות הדיגיטליות מציפים את הגולשים ברשתות החברתיות בכמויות אדירות של תכנים, הכוללים גם הררי זבל של סחורה תרבותית פגומה. על פי הירשפלד, רבים מצרכני התרבות מתקשים לברור מתבן התוכן את בר החומרים הראויים. וגם אם נמצאה לנו הזדמנות שכזו, הצפייה בחומר (ארכיוני) מוקלט מתקשה לשחזר את חוויית ההשתתפות באירוע חי.
הירשפלד העלה בפניי את חוסר האמון והחשש שיש לצרכני התרבות מול חמדנותם של ספקי התוכן. ברור לכולם כי בעלי הפלטפורמות ברשתות החברתיות עושים עלינו מניפולציה כדי למכור מידע ללקוחותיהם האמיתיים: המפרסמים.
כמי שהפך מ"לקוח" של ליברפול לאוהד אינני מוצא עניין בצפייה במשחק מוקלט שכבר הסתיים. אם כבר בטלוויזיה, אז רק משחק חי (ראו דוגמא להפקה היברידית במשחק חי עם קהל מהבית בדנמרק). נכון שאין טבעי ומרגש לשיר באנפילד יחד עם עשרות אלפי האוהדים את ההמנון "לעולם לא תצעדי לבד", אבל בבית אפשר לשחזר (חלקית) את ההתרחשות הדרמטית.
לשים את לקוח התרבות במרכז – כיצד לייצר תוכן אומנות איכותי ומונגש?
ועדיין לא נמצא מענה היברידי (המשלב אירוע חי במרחב הדיגיטלי) שיאפשר את תחושת השותפות, השתייכות וההשפעה הטרנספורמטיבית על הצופים מהבית יחד עם היושבים באולמות, בפארקים, או בכיכרות. לכך ניתן להוסיף את הצורך בהתאמת התכנים המוגשים, שמירה על נאמנות ללקוחות צרכני התרבות ולבסוף – הפקה, צילום ובימוי מותאמים ומכוונים למצב בו כלל המשתתפים באולם הפיזי ובבית יחושו חלק קהל הנוכח באירוע. ניסיון מעניין של המפיק דיוויד קרפנטר לשילוב קטגוריית הגיימינג עם פלטפורמת ה-Zoom: Seize the Show.
משבר הקורונה יצר פוטנציאל מעניין ליצירת תשתית חדשה המאפשרת הנגשה של רכיבי התרבות, האמנות והספורט. השידור והחוויה ההיברידית לא מבשרים בהכרח על הוצאת הצופים מאולמות הקונצרטים והתיאטרון – הרי למרות שמשחקי הספורט, האולימפיאדה והאירוויזיון שודרו תמיד בשידור חי למיליוני צופים, רבים עדיין נאבקים על מנת להשתתף פיזית באירועים. אלא שיש בחוויה ההיברידית הזדמנות להרחיב את קהל אוהדי האמנות מעבר לנוכחים באולם.
האם נוכל לנצל את יתרונות הטכנולוגיה הדיגיטלית להנגשת חווית ההשתתפות באירועי תרבות וספורט מבלי לשלם את מחיר הניכור האנושי ולאבד את ההתרגשות? אין ספק שנדרשת כאן קטגוריה שטרם קיימת – אתגר לחשיבה חדשנית השווה כל מאמץ.
בעז תמיר, ILE.
כתיבת תגובה