בין קיפאון לפנטזיה: מה לעשות עם המציאות הזו?

אוקטובר 27, 2019 • בלוג • בעז תמיר

בין התבצרות בעבר להימלטות לפנטזיה על עתיד מדומיין יש דרך לשרוד ולצמוח בסערה גיאופוליטית-כלכלית: להפוך את המשבר לחוויית למידה והתנסות אשר בראייה לאחור לא נהיה מוכנים להחליפה בשום התנסות אחרת.

הטור פורסם לראשונה בספטמבר 2011 בעיתון דה-מרקר

אל סיפורו של האדמירל ג’ים סטוקדייל (Jim Stockdale), הקצין הבכיר ביותר בצבא ארצות הברית שנפל בשבי הווייטנאמי, אשר הצליח לשרוד שמונה שנים ב”הנוי הילטון” תחת מכבש של עינויים אכזריים, התוודעתי בזכות בּנִי עִידוֹ. עסקנו בו בטור “בשבי הכלכלה המודרנית”, על רקע המשבר הפיננסי שסחף את שוק ההון, הבנקים והמערכות הפיננסיות והגיע לשיאו בשנת 2008.

בשל התנהלות מוניטארית נבונה של בנק ישראל, עיכוב באימוץ של כלים פיננסיים “רעילים” ומיקומה של מדינת ישראל בשולי השוק, הכלכלה הישראלית הצליחה לחמוק מפגעי הסערה. אך לא לעולם חוסן.

בסתיו 2011 קרבה אלינו סערה כלכלית נוספת שמקורותיה נעוצים באופן ההתנהלות הפיסקאלית של ממשלי מדינות ריבוניות. משבר “החוב הריבוני” (Sovereign) נע מערבה מיוון דרך איטליה, לספרד ופורטוגל, עובר את התעלה לאירלנד, חוצה במהירות את האוקיאנוס האטלנטי ונוחת בעוצמה בארצות הברית. ממשלות מתקשות לעמוד בתשלומי הקרן והריבית ובמסגרת החוב הגואה גם לאחר שמשכנו את הדורות הבאים. מדובר בנתח משמעותי מקשריה הכלכליים של מדינת ישראל.

אם ניתן היה לחשוב על דרך לחמוק בפציעות קלות יחסית מההתמודדות עם משבר “החוב הריבוני”, במשבר הנוכחי אין אפשרות כזו. המהפכים הגיאופוליטיים במזרח התיכון, על רקע המחאה החברתית בישראל, ובה בעת פניית הרשות הפלסטינית למועצת הביטחון ולמליאת האומות המאוחדות, חושפים את מדינת ישראל ובפרט את כלכלתה לאתגר הקשה מכל – התמודדות ב”סערה מושלמת” (שבה לא ניתן לחזות את המהירות ואת כיוון משב הרוחות. לקריאה נוספת ראו: “משבר המזון הוא האתגר הבא“).

היערכות לא מתאימה או פעולות לא מחושבות של הצוות והקברניט יסכנו את הספינה; היעדרם של מפת דרכים, אופק מדיני, חזון וערכים משותפים, כמו גם תרבות, כלים ותפיסת ניהול להתמודדות עם תהפוכות השוק חושפים את המדינה, ואת החברות העסקיות בישראל, לסיכון גבוה. המאבק להישרדות הופך מוחשי ומיידי.

התמודדות עם פרדוקס סטוקדייל – מפת דרכים להישרדות בסערה מושלמת

חוקר הניהול ג’ים קולינס (Jim Collins, ‘Confront the brutal facts’ From Good to Great) ביקש ללמוד ולפענח את יכולת ההישרדות הנדירה של האדמירל סטוקדייל בשבי – יכולת שבלטה על רקע העובדה ששבויים רבים קיפחו את חייהם לאחר כמה חודשים בשבי. קולינס הגיע למסקנה כי סטוקדייל שרד בזכות היכולת לגשר על ציפיות סותרות, יכולת שכינה “פרדוקס סטוקדייל”.

סטוקדייל תיאר את אסטרטגיית ההישרדות שלו במילים אלו: “מעולם לא איבדתי תקווה בכך שתקופת השבי תסתיים. מעולם לא הטלתי ספק, לא רק בכך שאצא משם, אלא גם בכך שאצליח להפוך חוויה זו לאירוע מכונן בחיי – להפוך את השהות בשבי לחוויית למידה והתנסות אשר בראייה לאחור לא אהיה מוכן להחליף בשום התנסות אחרת”. על השאלה מי היו אלו שלא הצליחו לצאת משם ענה סטוקדייל: “האופטימיסטים. אלה שאמרו ‘נצא מכאן בחג-המולד’. וחג-המולד בא וחלף. ואז הם אמרו ‘אם לא בחג-המולד אז בפסחא’. ופסחא בא וחלף לו, ואחר כך חג-ההודיה, ואחריו שוב, חג-המולד, וכשהאכזבה מהציפיות היתה ללא נשוא, הם קיפחו את חייהם בשיברון לב”.

על פי קולינס, השילוב המנצח הוא השילוב בין אמונה איתנה בתכלית הפעולה (היכולת לשרוד) ובין הימנעות מאחיזה בציפיות ובתקוות שווא קצרות טווח. הכלתם של שני רעיונות סותרים אלה באופן סימולטני היא שהיוותה עבור סטוקדייל מפתח להישרדות. קולינס סבור כי “פרדוקס סטוקדייל” הוא עיקרון רלוונטי גם בתחום העסקי. אתה חייב להאמין בתכלית המיזם כייעוד האסטרטגי ולהתמקד במימושו, אך לעולם אל תיתן לאמונתך בחזון לעמעם את ההתמודדות עם המציאות היומיומית הקשה והמורכבת.

האופטימיסטים, “היודעים”, המתיימרים לחזות את פני העתיד, הם המפסידים הגדולים ובטווח הקצר. פעולה על בסיס ידיעה הינה אפשרית בתנאי שתהיה מתאימה למציאות. היא תופעל בהצלחה בסביבה יציבה, או בתנאי שניתן יהיה לחזות בוודאות את המגמה המתפתחת. אלה השמים את יהבם על “תחזיות” או על מתודולוגיית ה”תרחישים” כבסיס לתוכנית אסטרטגית רב-שנתית, שעל פיה ניתן יהיה למקד את הארגון בנתיב ההתמודדות עם גלי הסערה, עלולים לחוות נפילה כואבת. במציאות של סערה מושלמת התחזית והאסטרטגיה אינן אלא חלומות בהקיץ, ותוצאתן קטלנית.

על-מנת לבסס חזות שאננה במציאות של חוסר ודאות, ה”יודעים” נוטים לנהוג על פי צו האופנה הניהולית או העסקית, כשהם נאחזים בכל סימפטום נקודתי כסימן לשוך הסערה; האופטימיסטים לא יימלטו מבעוד מועד מעין הסערה, אלא ייגררו לתוכה ויתרסקו אל צוקי הידיעה שהתבררה כבורות.

הפסימיסטים, הרואים בכל התפתחות אסון, הופכים את העבר לחזון. במובנים רבים גם הפסימיסטים רואים בעצמם מומחים לסיכונים ולאיומים. הם יודעים את האמת (התיאולוגית) כי “העולם כולו נגדנו”. הם עוסקים בנבואה על תרחישי אימים מבלי שביררו את מקורות השורש להיווצרותם. הם יוכיחו כי כל סימפטום ואות חיצוניים הם הוכחה לאיום, לסיכון ולשואה הממשמשת ובאה.

לדוגמה, החזון של נתן שרנסקי, יו”ר הסוכנות היהודית, התבסס על הטענה כי שלום בין עמים יתקיים רק במצב שהם הופכים לחברות דמוקרטיות. חזון הדמוקרטיה הגלובלית התקבל בחום על ידי הממשל הרפובליקאי בראשות הנשיא השמרני בוש, וכמובן על ידי בנימין נתניהו שהפך מאז לראש ממשלת ישראל. כפסימיסט מושבע מתעקש כעת נתניהו להוכיח את הטיעון ההפוך: הרודן המצרי מובארק הפך למושא געגועים עבור הממסד המדיני-ביטחוני של מדינת ישראל. “אביב העמים”, המהפך הדמוקרטי במדינות ערב, נתפס משום מה כאיום על קיומה של מדינת ישראל, במידה כזו שהצליחה להוריד מהכותרות אפילו את האיום העסיסי מאיראן.

הפסימיסט הצופה אל העתיד מבחין בתמונת אופק יחיד – אסון. הוא יפעיל אסטרטגיה של הקפאה, התבצרות, בלימה וחסימה, הוא יבקש לשמור בכל מחיר על יציבות (מבלי לנסות לבחון דרכים אפשריות לשיט באוקיאנוס הגלובלי הסוער). הפסימיסט ילמד באיחור כי במערכת הגיאו-פוליטית הנוכחית אין חוף מבטחים, וכי המבצר שבנה נשטף בקלות על ידי גלי הים הסוער. כך, כבתמונת מראה, נסיבות התרסקותם של הפסימיסט והאופטימיסט כרוכות בכפיית תמונת עולמם על המציאות – כל אחד מסיבותיו “יודע” ומכאן הוא יוצא אל אסונו.

האקטיביים, ה”לומדים”, המבקשים לשמור על נכסיהם (הלאומיים או העסקיים) במציאות של שוק גיאו-פוליטי הנמצא בסערה מושלמת, יפעלו על פי התובנות של סטוקדייל. הם יימנעו מהתגובות החרדתיות של הפסימיסטים וגם מהאשליות הבלתי מציאותיות של האופטימיסטים.

האקטיביים פועלים מכוח האמונה כי המערכת הגיאו-פוליטית והשוק הגלובלי משלבים באופן מחזורי סיכונים וסיכויים זה בצד זה. הם מבינים כי הסערה הגלובלית הינה חלק מתהליך של שינוי ותיקון פתולוגיות השוק, וכי מהפיכת התקשורת והמידע יוצרת שפה אזרחית וצרכנית, יחד עם מודעות חברתית שלא היתה כמותה מאז ימי הפוליס של אתונה.

האקטיביסטים, מנהיגים יוצרי שינוי, יוצאים למסע אל הלא-נודע כשהם מצוידים בארגז כלי למידה ולא בתמונת עתיד בטוחה. האקטיביסטים הלומדים מבינים שבתוך הסערה הגלובלית, לימוד מתוך חקר על בסיס מתודולוגיה מדעית יוצר בסיס לאקטיביות מפוכחת (בניגוד לפסיביות זהירה), שלא רק מספקת יותר הזדמנויות, אלא היא גם הדרך היחידה להפחתת סיכונים.

במציאות זו אין תחליף לחתירה דינמית אל עבר ייעוד אסטרטגי, “כוכב צפון” הממוקם הרחק מעבר לאופק הצר של התכנון והאסטרטגיה. זוהי נקודת ייחוס הפתוחה לעדכון תוך מסע חקר, המגובה בידע מעודכן, לימוד ובחינה מתמדת של תנודות השוק, ואמונה כי יש בו, במסע החקר, פוטנציאל ללמידה מכוננת. לעומת האקטיביים הממקמים את כוכב הצפון לצד המציאות, הפסימיסטים ממקמים אותו בעבר, ואילו האופטימיסטיים מבקשים לכופף את המציאות כך שתתאים לכוכב צפון שבדו במוחם.

הערה נוספת על ההתפתחויות בתחום המדיני: שוו בנפשכם כיצד היו מתגלגלים פני הדברים אם ראש הממשלה נתניהו היה מאמץ את השקפת עולמו של סטוקדייל, הופך מפסימיסט צופה אסון לאקטיביסט לומד היוצא מקיפאונו, ומכריז בנאום היסטורי כי מדינת ישראל מבקשת להכיר במדינה הפלסטינית ולכונן עמה יחסים דיפלומטיים בסיום משא ומתן בנושאי הליבה: גבולות, סידורי ביטחון, חלוקת ירושלים ופתרון מעשי לנושא הפליטים? האם רמת הסיכון הכרוכה בניסוי שכזה גבוהה משינון חוזר של “אמת” מסתגרת, מתבצרת בתוך עצמה?

בעז תמיר, ILE.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.